גאון עוזנו – רבי ישועה בסיס זצוק"ל
העמיד תלמידים הרבה, פעל מופתים, חיבר חיבורים, כיהן כדיין וכרבה הראשי של תוניס ועד היום שמו מוזכר בסילודין • ליומא דהילולא
רבי ישועה נולד בשנת ה'תקל"ג (1773), בעיר תוניס שם למד אצל הגאונים רבי משה סלום מחבר הספר "ישמח משה" ואצל רבי יצחק טייב בעל "ערך השולחן" שאף עמד בראשות בית הדין וכיהן כרבה של תוניס.
שמו של רבי ישועה יצא למרחקים ועד מהרה מונה לדיין מן המניין בבית דינו של רבו – רבי יצחק טייב. במשך כל חייו הרביץ תורה במשך שנים רבות, והעמיד תלמידים חשובים שהיו מגדולי הרבנים בתוניסיה בדורו ובדור שלאחריו. נודע בשל דאגתו לצורכיהם החומריים של התלמידים ותלמידי החכמים שלמדו בישיבתו.
נודע בשל עיונו העמוק וחריפותו. שני רבנים אשכנזים, הרב אפרים חיות מהונגריה (בעל "אפי רברבי") והרב אברהם זוסמן מפולין (בעל "ויוסף אברהם") מספרים כי התקשו להבין דבר-תורה, ולא מצאו לזה תשובה הולמת, אף ששאלו על כך את חכמי אשכנז ואיטליה, ובבואם לרבי ישועה בסיס, פירש להם את העניין כלאחר יד.
פועל ישועות
רבי ישועה נודע גם כבקי גדול בתורת הקבלה וכמחולל נפלאות. מעשים רבים מיוחסים אליו בקרב יהודי תוניסיה כפועל ישועות וכמבטל גזירות קשות על ידי מופתים שעשה. עשרות סיפורי-פלא סופרו אודותיו, שמהם ניתן לראות, כי ידע לעמוד בפרץ, ולהגן על היהודים מפני מתנכלים ופורעים ערבים. כן נודעה ידידות רבה שהייתה לו עם מלך תוניסיה "הביי".
בספר "שבחי הצדיקים" מובא סיפור מופלא, שאירע עם הגאון רבי ישועה בסיס, ומעשה שהיה כך היה: בימים שלפני הכיבוש הצרפתי, מצב היהודים היה בשפל המדרגה, והיו נתונים לקלס ולביזה. יהודי שעבר לפני מוסלמי, היה מוכה על ראשו בחוזקה רבה על לא עוול בכפו בלא חנינה וחמלה עד שזב דם היה.
על כולם עלתה שנאתו של נוכרי אחד, רב מעללים, צורר יהודים, ראש פתנים אכזר, טבח שהאטליז שלו היה ברחוב העולה לבית-הכנסת. לא עבר בו יהודי בלי שיכהו הגוי על ראשו ויקללו קללות נמרצות. היו היהודים סובלים ומבליגים.
פעם, ביום שבת קודש, עבר שם הגאון הקדוש ר' ישועה בסיס בדרכו לתפילת שחרית. ראהו הצורר ויצא מחנותו להכותו כדרכו. בהשאירו על הדוכן בחנות שור שחוט, מנותח לנתחיו. עצר הרב לרגע, נתן את עיניו בו ובחנותו והמשיך בדרכו. עוד בטרם עלה בידו להכות את הרב, והנה הופתע לראות מרחוק, כי השור השחוט באטליז הפך לדמות אדם ואבריו תלויים. עודנו מסתכל אנה ואנה ואינו יודע מה לעשות, עוברים ושבים ראו את המחזה וזעקות שבר פרצו מפיהם. לשמע הזעקות ניתן היה לראות שוטרים הרצים למקום. וכאשר המחזה האיום נתגלה לעיניהם מיד אסרוהו בכבלי ברזל. המון העם החל לפסוע אחריהם בצעקות רבות ובמחאות קולניות: "הנשמע כדבר האיום הזה? לשחוט אדם ולנתחו, ולמכור את בשרו במקולין לעיני הכל?". עוברי דרך רבים הצטרפו. עד מהרה קהל רב ועצום פסע אחריהם.
וקול ההמון נשמע עד בית המושל. השקיף הוא בעד החלון, וראה את ההמון הסוער. "מה אירע?", שאל בתימהון. "הקצב", ענו לו, "עד היכן הגענו, לאן התדרדרנו- שוחט הוא בני אדם ועוד מוכר את בשרם לעיני הכל". והציגו את הגופה המבותרת. נחרד המושל, כי נבלה נעשתה. קצף ואמר: "מה תתמהמהו, הסירו את ראשו מעליו, ערפוהו וחסל!". והטבח זועק ובוכה: "הרפו, חכו- עלילה היא, מזימה! לא רצחתי מעודי, רק שור טבחתי. לא ידעתי מי המירו בגופת אדם. מישהו זמם להפילני בפח!".
משום שניכרו דבריו כדברים היוצאים מן הלב, עוררו את פקפוק המושל. "הגידה נא", שאל, "מי הם שונאיך ומבקשי רעתך?"- "כל היהודים כולם", ייבב הטבח, "איבת נצח ינטרו לי חלף איבתי, וכל יהודי העובר לפני חנותי טועם את נחת זרועי. גם היום עבר רב היהודים ליד חנותי, אך בטרם הספקתי להכותו מכה רבה- בא לי האסון!". "אכן נודע הדבר", אמר המושל, "לך התרפס והיכנע לפני הרב, בקש את סליחתו ומחילתו על שביקשת להכותו. אין ספק כי הקפדתו עשתה זאת! אוי לך סכל ונבל,
איך מלאך ליבך לשלוח יד ברב אדיר ונורא, קדוש ונערץ! מי יתנכל ולא יפגע?". ביקש הטבח רחמים מהמושל לעכב את גזר דינו, עד שיסור לבית הרב ויבקש את סליחתו. אולי יאות להסיר את קפידתו ודמות הגופה תשוב להיות פר, כשהיה. נאות המושל, והורה לשוטרים ללוות את הטבח לבית הרב. ידע הרב ברוח קודשו, שהטבח קרב ובא. ולכך הורה לנערו לעמוד בפתח ולומר, כי זה עתה סיים הרב לסעוד את סעודתו ועתה הוא נח. עמדו בהכנעה ליד הפתח כעבדים, עד שנאות הרב לקבלם. באו לביתו, והטבח נפל לפני רגליו, והתחנן על נפשו כי ימחל ויסלח לפשעו ולזדונו, וישוב השור לכשהיה. ענה הרב: "לא אמחל, עד שתקדיש את חנותך לבית-תפילה ליהודים!". הבטיח הקצב ונשבע בכל הקדוש לו. נאות הרב- וראה זה פלא, הנתחים שבו והיו לנתחי שור. הורה המושל לשחרר את הקצב וביקש שיבוא הרב לפניו. כאשר הגיע הרב, המושל כיבדו בכבוד גדול.
סיפר לו הרב על התעללות הגויים ביהודים, על המכות ועל הקללות שסופגים הם מן המציקים. רגז המושל והעביר קול ברחבי העיר, שכל המציק ליהודים יבוא על עונשו בכל חומרת הדין, ותהי הרווחה.
מי לנו גדול
בשנת ה'תר"ז (1847) נפטר הרב יצחק כהן טנוג'י מאנדורה, שהיה הרב הראשי וראב"ד תוניסיה, ורבי ישועה בסיס מונה לכהן תחתיו. בתפקיד זה החזיק שתים עשרה שנה, עד לפטירתו, אולם גם לאחר פטירתו, רוחשים יהודי תוניס הערצה עצומה לרבי ישועה ובבתים רבים מתהדרים בדמות דיוקנו. יתירה מכך, ברחבי תוניסיה נקרא רבי ישועה בשם "מורנו הרב" סתם, או "גאון עוזנו", מה שמלמד על ההערצה הרבה שרחשו לו כולם.
גם הערצת חכמי דורו אליו הייתה רבה, ושמו יצא בתוניסיה ומחוצה לה. רבי אברהם אנקווה, מרבני מרוקו, כותב עליו: "מי לנו גדול בדור הזה בכל זה האפריק כחכמי ורבני תונס יע"א, ובפרט מן הפרט מעטרת ראשנו, נר ישראל, עמוד הימני, סבא דמשפטים, אשר שמעו שמוע מסוף העולם ועד סופו, כמוהר"ר ישועה בסיס הי"ו".
מדי שנה נהג לערוך סעודת הודאה לתלמידי חכמים לאחר שחלף חודש טבת אשר על פי הקבלה נפטרים בו צדיקים. ולפי שכך היה רגיל לומר, אך טבעי הוא שרבי ישועה עצמו הלך לעולמו בחודש טבת.
רבי ישועה נפטר בגיל 87 בט' בטבת ה'תר"כ (1860). רבני דורו המליצו עליו "נפטר בכתר פז", שכן נפטר בשנת "כתר" (תר"כ) בגיל "פז" (87). בשל הערצת בני דורו אליו צמו העם יומיים ברציפות, ביום פטירתו ט' בטבת, ולמחרת בצום עשרה בטבת.
הותיר אחריו למזכרת עולמים את ספרו אבני צדק ב"ח חיבור על שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה. יצא לאור מכתב ידו בתוניס תרס"ג. מלבד חיבורו זה כתב תשובות ופסקים רבים בהלכה, מהם נדפסו בספרים שונים, ביניהם: בספר "גנזי שלום״ לרב שלום שמעוני (נדפס לראשונה בתוניס תרע"ו) ובספר "מעשה בית דין" (תוניס תרנ"ו).
