נשיםנשים-דף-בית

מסע מפרך

שקט זועק: הציפייה, התקווה, האכזבה והבשורה

היא נישאה באושר והמשיכה להצליח בעסק של הפקת אירועים וכלל לא שמה לב לכך שחברותיה הופכות לאימהות והיא לא • כשהתחילה לרצות ילדים היא יצאה למסע שבו גילתה בעיקר את עצמה וגם הרבה סודות על אמונה • מה ה' רוצה ומה אני רוצה ומה שה' נותן בחינם הוא גם יכול לקחת • מהי השתדלות ומה תפקידנו כחברה במצב כזה? אסתי וסרמן בסיפור אישי עוצמתי

כשנישאה בגיל 21, במקביל לשתי חברותיה הטובות, אסתי וסרמן, כיום בת 29, לא חלמה שחייה יהפוך לאתגר מתמשך של שנים, עד שתזכה להגשים את הרצון האמיתי שלה. חברותיה הפכו לאימהות ואצלה, השקט זעק ובלט.

את ההצלחה המקצועית שלה, אסתי ראתה בסיעתא דשמיא עוד לפני שנישאה. היא בעלת משרד 'וסרמן הפקות' ואמא לילדה מתוקה בת שנה ועשרה חודשים. "במשרד שלי שבו מועסקות שבע עובדות, עושים את כל סוגי הפקות הסרטים. החל מגרפיקה פשוטה ועד פרסומות. אם זה לעסקים, לחברות גדולות. אפשר לומר שעשיתי דרך מאוד ארוכה עד שהגעתי לשם".

את סיפורה האישי היא מגוללת בפתיחות בהסכת של חנה מוסקוביץ, 'שליחות כדרך חיים'. ומסבירה כיצד כל אחד לוקח את האתגר אחרת, אבל היום היא יכולה לדייק את עצמה ולהבין, שעבורה כל התהליך של הבאת ילדים לעולם, היה תהליך של מציאת האני שלה, העצמי. או כפי שהיא אומרת במפורש, "מסע של לשבח את הנפש. לפעמים דווקא מתוך המקומות הקשים – את פשוט מגלה את עצמך".

פחדתי להפוך לאמא

פרסומת

"אני זוכרת את תחילת הנישואין, כשהבנתי שלמעשה אני אמורה להפוך כמו כולן סביבי, לאימהות. משום מה זה מאוד הפחיד אותי. ראיתי סביבי אימהות לילדים, ראיתי כמה קשה להן וחשבתי לעצמי שאיך אוכל לשלב את כל ההצלחה שלי בעבודה, עם האחריות של להיות אמא? ואיכשהו, כשעבר חודש וחלפו חודשיים, אולי קצת שמחתי שאני עדיין לא בדרך להיות אמא". אלא שחמשה חודשים לאחר החתונה, היא כן התחילה לרצות. "לא הבנתי איך יכול להיות שכל כך לא רציתי – ופתאום אני כן רוצה. היום בדיעבד אני מבינה שזה היה רצון לדעת שהכל בסדר. שאין שום בעיה.

"המצב הזה נמשך כמעט כשנה והגיע חג הפסח. טסתי עם בעלי אל אחותו בוונציה. במטוס, עבר עלי רגע שאין לי מושג מדוע וכיצד, פשוט התחלתי לבכות. שיתפתי את בעלי שאני דואגת. עד אז לא דיברנו על זה כמעט. היו לי חיים דינאמיים, התמקדתי בהפקת אירועים ולא היה זמן לחשוב על משהו אחר. בעלי הרגיע אותי ואמר שבמקום שאנחנו נוסעים אליו בוונציה, יש איזו חנות עודפים של חברות טובות, הוא הציע שנכין כלי, כמו בסיפור המפורסם על הרבי מילובאוויטש, שאמר לאישה שציפתה, שתקנה עגלה. אז קנינו באמת עגלה. אני זוכרת שלא היה לנו כסף מיותר באותם ימים ובכל זאת השקענו כמה אלפים, סחבנו את העגלה לארץ… ממש הרגשנו שעשינו השתדלות. עברה עוד חצי שנה וכלום לא השתנה – ואז הגיע הזמן לעכל את העובדה שאנחנו מהזוגות שנמצאים באתגר הפוריות. אלו החיים כרגע. מה עושים הלאה עם החיים"?

3 שנים קשות ו-3 שנים קשות יותר

בהווה, כשאסתי נזכרת ומשחזרת את הרגים שבהם הרגישה שהכל שחור משחור ואין שום תקווה, את המנעד הרחב של הרגשות, היא יודעת להגיד בוודאות שמכל דבר בסוף, גם אם סובלים מאוד, בסוף יוצא משהו טוב. "תוך כדי שאני מדברת, אני מרגישה את זה. יש להקב"ה תמונה מלאה שאנחנו לא רואים אותה. איך אבא שלי אמר לי פעם? זה כמו רחפן. ואני, שעובדת בהפקות, קל לי להתחבר לדוגמה. רחפן עולה למעלה ובהתחלה רואים על המסך רק את הכביש ואז את מה שמעליו ואז פתאום רואים עיר שלמה בשניה. כך זה בדיוק גם בקשיים וכיום כשיש לי קשיים אני מזכירה לעצמי להיות בסבלנות. קשה? אפשר להישבר, לבכות, אבל שתהיה הבנה פנימית שהכל יהיה טוב יותר. שיוצא מזה משהו. לא תמיד נראה מכל קושי מה הטוב שיוצא. אבל בטוח יוצא. אני חושבת שגם בשנה וחצי האלו שעיכלתי שאני אישה שמתמודדת עם אתגר כזה, לא הבנתי מה המשמעות של להיות אמא, של להביא ילד לעולם. ורציתי בכל מאוד לעשות את הדבר שהיום המשמעות שלו היא בעיניי. ראיתי איך המשמעות של ההבנה מתפתחת אצלי וככל שהבנתי, הכאב גדל. היה שלב שבו הבנתי שזה אפילו לא רצון פיזי. זה רצון להשאיר אחרייך אחרי 120, משהו טוב. לקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי שאני יכולה לעשות עוד דברים טובים בעולם ולהשאיר אחריי גם אם לא מדובר בילדים. וזו הבנה מאוד קשה לעיכול. מאוד. מאוד קשה. כבר חשבתי על כל מני דברים לא הגיוניים, רק כי הייתי פשוט בתוך מלחמה. את התקופה שלי אני מחלקת לשלוש שנים ראשונות שהיו קשות ולשלוש שנים הבאות שהיו קשות יותר – אם כי טובות יותר. זה מאוד מעניין.

בשלוש השנים הראשונות, למעשה היו הרבה מאוד תסכולים. כשהגעתי לטיפולים וזה משהו שחשוב לי לדבר עליו. לא הייתי כל כך רזה וגם לא מדי שמנה. הלכתי לרופאים מאוד טובים שרצו להשאיר על שמם הצלחות מובטחות. יצא שכל רופא שהגעתי אליו, אי אפשר להגיד שממש פגע בי, אבל כן הזכיר את השומן שלי בצורה לא נעימה. בכל פעם שניסיתי לעשות משהו עם הנושא הזה ולא הצלחתי, היו לי אכזבות, נקיפות מצפון, קושי רגשי גדול מאוד. בשלוש שנים הבאות, החלטתי שאני לא מתמודדת עם זה לבד. החלטתי שאם יש אנשים שיכולים לדבר על הקושי שלהם, גם אני יכולה. כמו שדיברתי על קושי בעבודה, דיברתי גם על זה. שיתפתי אנשים בהגיגיי וקיבלתי מזה את הכח".

תקווה בארץ ניכר

זה היה לאחר 4 שנים וחצי ללא ילדים. אסתי די התייאשה מרופאים ששלחו אותה מאחד לשני. "הגעתי לרופאה אחת שהורתה לי לבצע בדיקה שבארץ מאוד יקרה. יש לי דודה שליחת חב"ד ברוסיה והיא הציעה שנעשה שם את הבדיקה מאוד בזול. נסעתי עם בעלי אליה ושיתפתי אותה במסע הייסורים שעברתי בנושא המשקל. היא הכירה לי רופאה מקומית. אותה רופאה דיברה איתי על המשקל שלי כעל עוד בעיה נפרדת ולא התייחסה אלי כאילו אני אשמה בבעיה. הרגשתי שאני זקוקה לנקות את הנפש שלי ובתקופה שהייתי ברוסיה, רזיתי 17 קילו מבלי שעשיתי דיאטת כאסח. הרגשתי שנכנסתי לתהליך טוב. מצאתי את עצמי מוציאה את כל הכסף שהרווחתי בהפקות, על טיסות לרוסיה. עשיתי בדיקות מבדיקות שונות באופן פרטי שלא יכולתי לעשות בישראל.

הטיפול האחרון שם עשה רושם מוצלח מאוד וקיוויתי לאחריו לשוב לארץ לתמיד. האכזבה היתה מאוד קשה. רגע לפני סיום הטיפול האחרון אמרו לי לקחת כדורים מסוימים. לאחר כחצי שנה שלא עשינו שבת לבד, רק בעלי ואני, החלטנו לעשות זאת. ביום שישי, לקראת אותה שבת, נטלתי את הכדורים וקיבלתי כאבי בטן חזקים מאוד. התעלמתי מהם. המשכתי להתארגן לשבת, היתה לנו סעודה מאוד נעימה והלכנו לישון. בשעה שלוש לפנות בוקר התעוררתי עם כאבי בטן שאין דרך להיזכר בעוצמת הכאב שלהם. הם כל הזמן חזרו ושוב הפסיקו, אז נרגעתי. ובכל פעם שחזרו, משהו בהרגשה גרם לי להבין שקורה לי משהו רע. הזמנו אמבולנס. אני חשבתי לעצמי איזה נס שלפנות בוקר עכשיו ואף אחד לא רואה ובדיוק אז משום מקום, הופיע מתנשף אחד השכנים שטרם הספיק להכיר אותנו, הוא היה חדש. מיד שאל בדאגה אם אנחנו צריכים עזרה, בעלי אמר לו שלא. אז הוא המשיך ושאל 'היכן הילדים שלכם? לפחות אקח אותם אלינו'. ואז שמעתי את בעלי ממש זועק, 'אין לנו ילדים, אין לנו ילדים…'

כמו סרט: "אין לנו ילדים"

אני זוכרת  את זה כמו בסרט ממש. הדלת של האמבולנס נסגרת והקול של בעלי מהדהד בתוכי, 'אין לנו ילדים', משפט שיהפוך בעוד כמה שעות למשמעותי במיוחד. הגענו לבית חולים ואמרו לי שהכל נראה בסדר. חשבתי לעצמי שאני כזאת היסטרית ללא סיבה ועוד באתי בשבת לבית חולים, לשווא. שעות ספורות לפני צאת השבת קיבלתי כאבי תופת כה עזים שגרמו לי לצרוח מכאבים. הזעיקו רופא מומחה שאינו עובד בשבת והגיע במיוחד. הודיעו לי שחייבים לנתח אותי ולא הבנתי מדוע. הרופא הסביר שעליהם להכניס אותי לחדר ניתוח כדי להבין מה קורה שהם אינם רואים. שאלתי אם יכול לקרות לי משהו בלתי הפיך והרופא רק אמר שאם יקרה משהו כזה, הוא נכון כבר לעכשיו. הבנתי שכנראה מדובר במקום הכי אישי. אני נכנסת לניתוח ואולי לאחריו אצא שונה לחלוטין. התקוות שהכל אפשרי, פתאום לא יהיו. עד לאותו רגע, האופציה שלא יהיו לי ילדים, לא היתה קיימת. רק ידעתי שזה קשה, שהם יבואו דרך קושי. ברגע שניצבתי לפני הניתוח, הבנתי שייתכן והחלום מתרחק ממני. הבטתי על בעלי באותו רגע וחשבתי, רגע, יכול להיות שאאבד גם אותו? אמרתי לו משהו שלא אוכל לומר לו לאחר מכן, אך באותו רגע עוד יכולתי. 'אם אצא מהניתוח הזה ללא יכולת ללדת ילדים, בבקשה אל תישאר איתי'. לא רציתי להרוס לו את החלום, רק כי אולי אני לא אוכל להגשים אותו.

"לקחו את המיטה שלי. אני זוכרת את רגע הנסיעה לחדר ניתוח. אני מבינה שזו רק אני. אף אחד לא יישא את הכאב הזה יחד איתי. אולי לי לא יהיו ילדים, ה' ירחם. כולם יוכלו לתמוך בי, לעודד, אבל הכאב יהיה רק שלי. זו רק אני מול ה' וברגע ההירדמות לפני הניתוח אני זוכרת שפניתי לה' ואמרתי לו אם באמת זה לא רק סרט שנכנסתי אליו, קח אותי אליך… "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי". הרגשתי את המשפט של רחל אמנו מהדהד. התחושה היתה שאין לי מה לעשות בחיים ואין לי רצון לחיות אותם בלי יכולת להביא ילדים. ככה נרדמתי. כשהתעוררתי אמרו לי שהצילו לי את החיים. סבלתי מדימום פנימי. לולא הניתוח, לולא באתי בשבת למיון, ייתכן והייתי מדממת למוות".

רצון לילדים מהמקום הכי פנימי

לאחר אותה חוויה, הבינה אסתי שהרצון לילדים זהו הרצון הכי פנימי שקיים בה. "זה ממש לא היה כי אני רוצה להיות כמו כולם, או שיהיה לי ילד על מנת שאוכל להלביש אותו יפה, או כי אני רחוקה מסיטואציות חברתיות. הרגשתי שזה הרצון לעשות את תפקידי בעולם. הבנתי שאולי קודם היה לי קשה לשתף פעולה עם כל הטיפולים, כי הרצון היה לדעת שהכל בסדר, אבל לא רצון פנימי שיהיו לי ילדים. חודשיים לאחר הניתוח נאלצתי לעבור ניתוח נוסף בגלל בעיה נוספת שגילו אצלי. הפעם הגעתי מתוך מחשבה ואמונה אמיתית שאני מוסרת את הגוף שלי לתהליך".

לא בזאת תמו התלאות, עד… עד שנכנסה להריון טבעי. "חמש שנים וחצי שנים ללא ילדים, לאחר טיפולים וניתוחים, הסתיימו בהריון טבעי. הרגשתי שהעולם זורח. הלכתי ברחוב והרגשתי שאפילו לעצים יש ריח. הכל זרח והאיר. דמיינתי תינוק קטן, כבר החלטתי שאקרא לו שמואל, כמו בסיפור של חנה. הוא היה מושלם בדמיון. ערב תשעה באב אני רואה שמשהו לא בסדר… ואז הבנתי – זה קטע של הקב"ה. זה לא שלי. הוא נתן לי בחינם, הוא גם לקח. ברגע הראשון צרחתי ובכיתי. אחר כך הגפתי תריסים, לא רציתי לחשוב ולהרגיש. נקודת המפנה היתה שהבנתי מה נתן לי כח כל הזמן. הכי כאב לי שנגמר לי הדמיון. הרגשתי שבורא עולם לא רוצה ואולי אני כבר לא אתאמץ על זה.

שלושה חודשים לאחר מכן, ערב יום כיפור, עברתי ליד חנות תינוקות. לא הרגשתי כלום. הבנתי שהתינוק שלי מת. התחלתי לחשוב שאני צריכה להיות משמעותית בדברים אחרים. אך משום מה, משהו משך אותי אל תוך החנות. בבת אחת התחלפו המחשבות ואמרתי לעצמי שאני לא מתייאשת. אם אין לי יותר דמיונות, אני אזמן אותם".

היא בחרה כובע בצבע לבן, שיוכל להתאים לבן ולבת והחליטה לפתח דמיון חדש. "לא רציתי לסגור אופציות או להתערב לה', אך רציתי להביא דמיון של בת. שאלו אותי אם לארוז לי למתנה, אמרתי כן.  כתבתי על הכובע: ערב יום כיפור. מאמינה שעד ערב יום כיפור הבא, מזמנת לעצמי משהו חדש. צילמתי את היד שלי עם זה. התינוק או התינוקת שלי ילבשו את הכובע הזה".

לאחר מכן אסתי עשתה טיפול שלא הצליח. "אל הטיפול הבא נכנסתי באפיסת כוחות. אנשים ראו שאני ממש מותשת. כל אחד ניסה לגרום לי לעשות סגולות שונות. ואני בכלל טסתי לרוסיה, שם גיליתי שוב שאני בהריון".

בחודש אב נולדה עדינה. "ביום כיפור חבשתי לה את הכובע…"

מתפללת לה' שיתן לי כח להמשיך את המסע

שש שנים וחצי של כאב הסתיימו עם הלידה של הילדה המתוקה של אסתי. "אני מתפללת לה' שיתן לי כח להמשיך את המסע, שיהיו לבת שלי אחים ואחיות. את תחושת המשמעות הגדולה – הרגשתי שעשיתי. כשהיא נולדה, הנחתי ראש אחורה, עצמתי עיניים ואמרתי לעצמי, 'עשיתי את זה'. כאילו הסתיימה מלחמה של 6 שנים וחצי. גם ירד ממני הכתר של מישהי שהיתה ברמה באמת אחרת. זו התמודדות לאנשים צדיקים. זה משהו שאת עובדת בו. היום אני יודעת להעריך את עצמי שהמשכתי להתקדם גם בעסק שלי בצורה בלתי רגילה. ניצלתי כל רגע ורגע. דווקא כשהבת שלי נולדה, היא הביאה את הברכה מעצם היותה. למדתי גבולות בעבודה, למדתי על איזון. הדברים ששומרים עלי בפרופורציה, יכולים להתבטא אפילו בחיי היום יום. הבת שלי מאוד שובבה. זה חמוד – אם כי מתיש. ברגעים שזה עובר את הגבול, אני חושבת שאם לא הייתי עוברת מה שעברתי, הייתי מתעצבנת יותר בקלות. מה זה חוסר הנוחות עכשיו לעומת הכאב שהיה לי? אני אדם שיודע להתלונן אבל מוצאת את עצמי לא מתלוננת על הבת שלי'.

חובתנו כחברה

אי אפשר לסיים מבלי לבקש מסר מסוים, עבורנו כחברה, מאת אישה שחוותה את החוויה. על בשרה ואסתי אכן מעידה ששאלה את עצמה את השאלה הזאת. "אני יודעת שזהו נושא רגיש משום שאישה בתוך תהליך של הבאת ילדים, יכולה להרגיש הרבה דברים. לא כל מה שהאמא, שכנה, חברה, רוצה לעשות למענה, זה מה שהיא רוצה שיעשו למענה. לפעמים בשעה תשע היא רוצה משהו אחד ובשעה אחת עשרה, זה משתנה. צריכים להבין את הרגישות. עלינו להבין קודם כל שבאמת אכפת לנו ובאמת נרצה לעשות את מה שטוב לאישה הזאת. אתן דוגמה. פנתה אלי יום אחד הזמרת ציפי קולטניוק, אמרה לי משהו מאוד יפה. 'יש לי הצעה טובה בשבילך. אך הבנתי שאני פוחדת מהתגובה שלך, כי אולי תיפגעי. מצד שני אני באמת חושבת שזו הצעה טובה, אז למה שזה יפגע? בעצם אם אני פוחדת מהתגובה שלך – אני לא חושבת עלייך אלא על עצמי. אם אני באמת מאמינה שההצעה טובה לך, וזה באמת לא פוגע ולא נכנס לפרטיות שלך מדי, אני כן אומרת לך. אז נכון, ההצעה שלה לא היתה רלוונטית עבורי, אבל עצם הידיעה שהמחשבה עלי העסיקה אותה והיא חשבה עלי אישית, עשתה לי טוב על הלב.

יכול להיות שברוב הפעמים כשתיגשו לאישה שאין לה ילדים ואולי היא תרגיש נחיתיות כלפיכן, או תרגיש שאת מרחמת עליה, התגובה שלה לא תהיה משהו. אך אם היא תרגיש שאכפת ממנה, התגובה שלה תשתנה. כי רוב האנשים שעוברים את המסע, אינם רוצים רחמים – אם כי רוצים אכפתיות. העצה שלי היא להכיל ולהבין. יש מכלול של חיים מדהימים, ובתוך החיים יש אתגר קשה. יכבדו את הכאב. גשו ממקום אמיתי. אפס סקרנות – לא לרצות לדעת מה עובר על הבן אדם. אם הוא ירצה, הוא יספר. לא לרצות להרוויח משהו מהקושי הזה. תשאלו אם יש משהו טכני שבו אפשר לעזור. תשאלו אם יש לנו דרך לפנק, או לעזור, להיות חלק מהמסע. אני אומרת את זה כי אני יודעת שלפעמים אפילו האדם שעובר את זה, לא מבין מה הוא צריך. אני זוכרת שנסעתי פעם לרוסיה, לטיפולים, הגוף שלי שבור ורצוץ. לשכנה שמו מאחורי הדלת ארוחת צהריים, משום שילדה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי, 'מה, אני לא צריכה את ארוחה כזאת? אני לא צריכה שיחבקו אותי ככה'? יזמתי קשר עם ארגון שפרה ופועה ובאמת הקימו ארגון שתומך גם בנשים שעוברות טיפולים. הבינו שאישה בתהליך הזה צריכה עוזרת, ארוחות של שבת וזה לא ממקום מסכן. כמו שאישה אחרי לידה מקבלת בשמחה, גם אישה בתהליך הזה מקבלת ממקום של אכפתיות ולא ממקום של מסכנות".  

עוד כתבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך
Close