לחלום בגדול

פרשת מטות, הראשונה משלוש שבתות הפורענות, פותחת בדיני נדרים ושבועות. בני ישראל כבר לקראת סיום מסעם אל הארץ המובטחת, אנחנו כבר ממש לקראת סוף ספר במדבר, ופתאום נדרים ושבועות? אין זה מקרה, שפרשה זו עוסקת בנושאים אלו. בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ולהקים חברה חופשית ומתוקנת המבוססת על ברית בין העם לאלוקיו. בחברה כזו, המילים אמורות להיות קדושות – בקדושת הדיבור. לכן הופעת הדינים של שבועות ונדרים בסוף חומש במדבר, ערב הכניסה לארץ, אינה מקרית והמסר כאן נכון גם היום. חברה חופשית תלויה באמון. אמון תלוי במילוי התחייבויות. ככה הולכים בני אדם בדרכי ה'.

***

אחד המגידים, רבי אברהם מטריסק זצ"ל, לא היה ישן ולא היה אוכל. שאל אותו פעם נכדו של הבעל שם טוב הקדוש, רבי ברוך ממזריטש, למה הוא לא אוכל ולא ישן. ענה לו: "אני לא אכלתי כי לא ישנתי. לא ישנתי כי לא אכלתי." מבקש ממנו רבי ברוך שיספר לו מדוע, והוא מספר לו את הסיפור הבא:  "ידוע לך כי אבי, רבי מוט'לה, לא היה מדבר לפני התפילה של הבוקר. בוקר אחד הוא העיר אותי מוקדם ואמר לי: "אברומל'ה, תכין את הסוסים, אנחנו יוצאים לדרך. "הייתי אז בן 9 וכל כך התרגשתי. יצאנו לדרך. הדרך הייתה ארוכה, מפותלת וצרה, עד שהגענו לצריף ישן ומט ליפול.  אבי עצר את הסוסים, ונתן לי להחזיק  המושכות . ישבתי וחיכיתי לו שעה ארוכה. ראיתי שאבא שלי נכנס לצריף ולאחר זמן רב יצא משם אדם צעיר שפניו קורנות באור מיוחד. לעולם לא אשכח איך פניו האירו. הם לחצו ידיים, התחבקו והתקרבו אליי מעט. ואז שמעתי שהוא שאל את אבי :"אתה בטוח שזה מה שיש לך לספר לי?" אבי ענה לו תוך הרכנת ראש: "זה מה שאני חייב לומר לך" ושניהם פרצו בבכי. הם נפרדו אחד מהשני בהרגשה שהם לא ייפגשו עוד זמן רב. אבי שב לעגלה והתיישב לידי, הרים את המושכות ושבנו הביתה. כל הדרך אבי שמר על שתיקה. כאשר התקרבנו לביתנו לא יכולתי יותר להתאפק ושאלתי את אבי מי היה האיש שפגש. הוא השיב לי: "פגשתי את המשיח. זה משיח בן דוד! "הייתי המום. המשיח כאן? היום? עכשיו? שאלתי את אבי מה רצה ממנו המשיח, ואבי השיב: "הוא שאל אותי, האם הגיע הזמן להתגלות."  שאלתי את אבי מה ענה למשיח. "הייתי חייב לומר לו את האמת" ענה אבא, "שאף אחד עדין לא מחכה לו באמת."

"אז רבי ברוך," פנה אליו רבי אברהם מטריסק זצ"ל, "אם הייתם כמוני – רואים את המשיח ויודעים שאף אחד לא מחכה לו באמת, הייתם יכולים לאכול? הייתם יכולים לישון? "

התחברות לעצמי

אני אלופה בלחכות. מחכה בתורים, מחכה לתשובות מההיא ומההוא. מחכה שיאשרו את הבקשה שלי, מחכה שתעבור כבר התקופה המבאסת הזאת. מחכה שתיגמר המשמרת בעבודה, מחכה שבעלי יזרוק לי מילה טובה. מחכה שיגדלו כבר הילדים. מחכה ש'בסוף יהיה טוב'. מחכה. ובין המתנה להמתנה אני חיה לי מיום ליום.. מכבה שריפות, מגיבה למצבים. שורדת. ולפעמים אני רוצה לשאול, מתי?  מתי קיבלנו את המציאות איך שהיא והפסקנו לחלום? כי להתלונן שקשה פה אנחנו יודעים, חלקנו אפילו יודעים בדיוק מה צריך להשתנות מסביב כדי שהעניינים יהיו בסדר. אבל מתי הפסקנו לחלום בגדול? לחפש איך יהיה פה בסדר, איך נצליח לשרוד את השגרה, איך נצליח לחיות בין מכה למכה – זאת מחשבה עייפה, מחשבה מיואשת. התייאשנו מעצמנו, התייאשנו מלהאמין שיכול להיות נהדר.

אתם זוכרים, שעתידים ישראל להיגאל? אתם זוכרים שהובטחה לנו מציאות שלא נצטרך רק לשרוד, אלא נרצה גם לחיות? כי אם אנחנו לא זוכרים שיש כזאת אופציה, איך נזכור לרצות ולבקש? כי האמת שהפסקנו לחלום. הפסקנו לרצות משיח. כן, אנחנו מאמינים בני מאמינים, אנחנו מאמינים שהוא יבוא, אבל האם אנחנו באמת מצפים לו? אנחנו חיים במין מצב כזה של חוסר התחייבות- אם יבוא משיח מעולה, אם לא אז לא נורא, ממילא אין לי זמן השבוע. הכל לטובה. אבל יש לנו מחויבות. מחויבות כלפי ה', מחויבות כלפי עצמנו – התחייבנו לצפות. להתפלל. שבאמת יהיה פה טוב יותר, שבאמת נזכה להיגאל. כי  לחכות משיח אינו ביטוי נרדף  לחלום בלתי מושג, אלא זו דרך חיים. זה לבחור להאמין שתבוא הישועה, שהכל באמת באמת לטובה. איך אפשר להאמין שהכל לטובה אם אנחנו לא מאמינים שבאמת יהיה לנו טוב? ולמה שיהיה לנו טוב? כי אנחנו הבנים של ה', והוא הבטיח לנו את הארץ המובטחת – הוא הבטיח לנו שהישועה תגיע. אנחנו צריכים לחזור לחלום, ובגדול. נשים את הציפיות שלנו על כל הכריות ונרשה לעצמנו לחלום שהנה, ימים טובים לפנינו. משיח כבר ממש כאן.

תכלס

בזכות אמונה נגאלו אבותינו במצרים ובזכות אמונה עתידים אנחנו להיגאל. האמונה שאכן יבוא המשיח, שאנחנו באמת קרובים לגאולה – היא ההשתדלות שלנו. כל עוד אנחנו לא מחכים ומצפים לבוא המשיח- זה כמו להגיד נו טוב, השלמנו עם המציאות, אנחנו לא רוצים שיפור. לחכות, לרצות, לייחל – זה להאמין שבורא עולם יעשה את מה שטוב עבורנו. להאמין שהגאולה בפתח.

לוריא חדוה

מייסדת גישת התחברות. וואטספ: 0527020066

[email protected]

אשמח שתשתפו אותי ברגשות ומחשבות שהתעוררו בכן במהלך הקריאה.