עולם חדש: הילדים מקבלים חיבוק

לעתים, ישנן תופעות רגשיות או פיזיולוגיות שאנו סוחבים עמנו מבלי להבין שהן דורשות טיפול. מה שעצוב בעיקר הוא, שהפרעות רבות אפשר לפתור או להקל ולחסוך הרבה מאוד עוגמת נפש מיותרת, גם מעצמנו וגם מהסובבים אותנו.  כמו למשל בסיפור של טלי. את טלי פגשתי בערב סגרירי בקליניקה. היא שטחה בפני את סיפורה.

"אני בת 34, אמא לששה ילדים. אני חושבת שקיבלתי הדרכה לא מספיקה לפני החתונה, וממנה נוצרו בעיות. פניתי לרבנים שונים וזה לא עבד, הייתי אצל פסיכולוגית וזה לא זה, אני מיואשת. יש לי קושי עם מגע, קשה לי שאנשים נוגעים בי ומתקרבים אלי. אני מדברת אפילו על נגיעה סתמית. אני לא יכולה לסבול שעומדים לידי במטבח, זה גורם לי להיות עצבנית ואגרסיבית, כל התקרבות של הילדים מקפיצה אותי ואני מתכננת את צעדי כך שאהיה רחוקה כמה שיותר. כשילד מבקש להיכנס למטבח ולקחת פרי, זה כבר נהיה אצלי "אישיו", כי הוא עלול להתקרב אלי.

אני מתחמקת מילדי שלא ינשקו את ידי לאחר קידוש בערב שבת, כפי שנהוג אצלנו ושלא יעזרו לי כלל בהגשה, זאת משום שהם עלולים לגעת בי.

לא פעם בעלי מציע עזרה בבישולים לשבת, ואני פוטרת אותו בתירוצים שונים, כי רק המחשבה שיעמוד לידי במטבח, כבר מעוררת בי עצבנות ומתח… זה אומר, שכל מטלות הבית נופלות עלי, ואיני מקבלת עזרה, על אף שהם מצדם מוכנים לסייע, מה שמכניס אותי לעשיה אינסופית, שהתוצאה שלה היא עצבנות, תשישות ותסכול. אעדיף תמיד לשבת על כורסה ולא על ספה, כי בכורסה לא יכולים לשבת לידי, וזה מקטין את הסיכוי למגע. אני נמנעת מלבישת בגדים מסוימים, כי המגע שלהם מציק, ושרשרת בעיני היא מטרד, כי המגע שלה מפריע לי. כבר שנים שאני סוחבת את זה, ומתמודדת, או שלא… ילדיי אינם מקבלים חיבוקים (היא דומעת, ולבי דומע איתה). אני מקנאה בבעלי, כשהם יושבים סביבו בערב שבת ומטפסים עליו, אני רואה את זה מהצד ולבי נחמץ, ואני מחוץ לזה, בצד, לבד…

אני מרגישה שהנושא הזה של המגע פוגע בקשר שלי עם הילדים, בקשר הזוגי ובמרקם המשפחתי בכלל. אני מתביישת מאד בבעיה שלי, אני מבינה שזה לא צריך להיות כך. אני לא ממש יודעת מה לענות לילדיי כשהם שואלים, "אבל אמא, למה"?…

מתעוררים בי הרבה מאוד רגשי אשמה וביקורת על ההתנהלות שלי, מה שמעצים את הקושי ואף מגביר אותו. אני תוהה, האם אי פעם אוכל להתגבר על זה. מיותר לציין כמה מתח וכעס נאגר בי. האווירה בבית עוינת בגלל הקושי שלי. דברים קטנים מרגיזים אותי, לפעמים אני כמו הר געש, והנאות של ילדים מקפיצות אותי ומוציאות משלוותי. אני סוחבת את זה כבר המון שנים, ואני סקפטית לגבי יכולתי להרגיש אחרת.

לאחר שאלות ובירורים עם טלי, תוך הבנת האתגר שלנו, בררתי על הציפיה שלה מהטיפול. היא שיתפה שהיא רוצה שהתקופה הזו תהיה היסטוריה, ושתוכל לחבק את ילדיה בתחושת חמימות, שיהיו לה שלווה ורוגע, ופעולות פשוטות של התקרבות ומגע לא יקפיצו אותה. שעניין המגע לא יטריד אותה.

מה היית מוכנה לעשות למען מטרה זו? שאלתי אותה.

"הכל!", היא ענתה בנחישות.

לאחר הבנת המחשבות הלא אדפטיביות, וההתנהגויות שגורמות לתקיעות המצב ומחזקות אותו, התחלנו תהליך יחד, בו טלי קיבלה ממני המון תמיכה ואמפתיה, התקדמנו בקצב שהתאים לה. היא הבינה במהלכו שהטיפול הוא הרבה מעבר להקניית כלים, הוא בעצם דרך חיים שניתן ליישם בעוד תחומים. שתינו הופתענו לגלות איך מצב שהיה סטטי ואכזרי במשך שנים, וגזל ממנה את האושר, השלווה והשמחה בדברים הפשוטים, מתחיל להיות אחרת, ומשבוע לשבוע שבו טלי מיישמת דברים שכל כך רצתה, נחשפנו ליכולות שהיו חבויים בה.

אט אט המשאלה שלה התחילה לקרום עור וגידים.

המשפטים שאמרה לי במהלך הטיפול, הם כמה היא שמחה ומתרגשת לגלות שאפשר גם אחרת, וכמה היא נהנית מהמצב החדש. "התגלה בפני עולם קסום!. אני יכולה לשחק עם הילדים, זה כבר לא מפריע לי, הם עוזרים לי במטלות הבית וכולנו נהנים מזה. אני מחבקת אותם וכיף לי, אנו נהנים מאפיה יחד, ואני נהנית מקרבתם. הם יושבים סביבי ואני מקריאה להם סיפור, משהו שפעם היה בפני משימה לא פשוטה. יצאנו יחד לקניות, וכבר לא התחמקתי מקרבה ועמידה שלהם לידי.

"הם יושבים סביבי בשולחן שבת, וזה נעים לי. פעם ישבתי בראש השולחן כדי לתפוס מרחק".

"אני שמחה ומאושרת, מרגישה חופשיה, כאילו גיליתי עולם חדש. אני רגועה ושלווה הרבה יותר, הבית פשוט זורח יש אווירה טובה, והשינוי שהתחולל בי משפיע על כולם. את מבינה באיזה תהום הייתי? אני מודה להשם שהכרתי אותך, חיי התהפכו מקצה אחד לקצה השני".

ובנימה אישית של מטפלת, תחושת הסיפוק שמלווה אותי בתהליך עם טלי מניעה אותי ונותנת כוח ולהט להמשיך לטפל בנשים ונערות שמתמודדות עם אתגרי החיים, להניע אותם לשינוי, ולגלות את הכוח והיכולות שטמונים בהם.