הסיפורים, הרגעים, השאלות התהיות וההפתעות

כל כך הרבה דברים קורים לנו במהלך החיים, כמעט באופן יום יומי, עוברים וחולפים לידנו ולא תמיד אנו זוכות לראות אותם. הם מתפספסים, מתפוגגים, או סתם נשכחים. יש פעמים שאנו רואים במוחש, עין בעין את עוצמת הנסים. ככל שנרגיל את עצמנו להביט בהם, הם יקיפו אותנו יותר ויותר. בדיוק כמו סיפורה של מירי גפן, מנהלת משרד רדיו קול ברמה, שלא התלבטה לרגע והסכימה לספר את סיפורה, על מנת שיהווה השראה ואם אישה אחת תתחזק בזכותו, והיה זה שכרה.

"הדוגמה החיה ביותר לסיפור שנראה כמו סבל, או משהו רע ובסופו של דבר התברר כמשהו טוב, הוא סיפור השידוך שלי", משחזרת מירי. "במשך 17 שנה הייתי גרושה. חשבתי שאני מוכנה כבר לזיווג השני, חיפשתי, חיכיתי, התפללתי, ייחלתי. מדובר בתקופת זמן שיכולה להיראות מייאשת. היות ואני גם יתומה מהורים, כל דבר בחיי היה רק אני והילדים, אני לבד מול בורא עולם. שאמנם זו תמיכה הכי מושלמת בעולם, אך כבני אדם אנו זקוקים גם לצרכי העולם הזה ולא סתם נאמר שלא טוב היות האדם לבדו. לאחר 17 שנה, הגיע השידוך ואני נישאתי בשנית. השידוך עמו הגיע כשבוע לאחר שהתגרש. מה הבנתי? פשוט ראיתי בחוש כיצד הייתי צריכה לעבור ניסיון כה רב שנים, לחכות, פשוט בשביל שיגיע הרגע שהיה נכון לו לצאת אל שוק השידוכים".

לטובי יש סיפור ממש דומה, שהתרחש אצל בתה וחיזק אותה מאוד בנושא האמונה. "בזמנו בתי היתה בשידוכים. כשהגיעה לגיל 20, השתדכה עם בחור כבן 27. התברר שהוא היה כל כך מיואש משידוכים, שהחל לשמוע על כל מני אופציות שכלל לא באו קודם בחשבון, בעוד היא רק החלה את דרכה בעולם הזה. בסופו של דבר התברר שכאשר הוא הגיע לגיל של תחילת שידוכים, הבת שלי היתה בת 13… היא עוד קפצה בחבל בהפסקות בבית הספר. הוא מצדו, לא ידע אומנם אז, אך היה צריך להמתין 7 שנים על מנת שהיא תגדל ותגיע לגיל 20 ויוכל להתארס עם הזיווג שלו".

הבנתי על בשרי שלכל דבר יש סיבה

"זה היה בעודי חיה לבד שנים רבות ומגדלת את ילדיי", משחזרת נחמה. "פנתה אלי חברה שמחפשת שידוך לבתה. במידה ויהיה לי רעיון, היא תשמח לשמוע. היה בדיוק יום צום ואני שכבתי במיטה לנוח. מאת ה' עלה במוחי רעיון. כלל לא ברור מדוע וכיצד, משום שהבחור שעלה למוחי, בן משפחה, נחשב כבר "מבוגר" ביחס לגיל הבחורה ואף על פי כן חשתי צורך להציע. הבחור יתום, אך משפחתו בעלת אמצעים והם חיפשו את הטופ שבטופ, מבלי להתפשר על שום דבר בדרך.

בשעה טובה נסגר השידוך והמשפחות שלחו מונית במיוחד על מנת להביא אותי מביתי אל מקום האירוסין. בצאתי משם, קיבלתי לידיי מעטפות משני הצדדים, כמקובל בקרב חוגים מסוימים לגמול על שידוך. פתחתי את המעטפה של החברה והתרשמתי מהסכום שהונח שם. היה ניכר שהם מעריכים את עבודתי ואת החיבור שזכיתי להיות שליחה ליצור אותו. במעטפה של בת משפחתי, היה מונח סכום שעונה על ההגדרה המקובלת. כמובן שקיבלתי את המעטפות באהבה, אך אם להיות כנה, חלפה בי מחשבה על אותה בת משפחה. הרי כל כך הרבה שנים את מחכה לשידוך של הבן, עברתם כל כך הרבה, ניסיתם כמעט כל מה שאפשר. יש לכם לא מעט כסף… זהו גודל ההערכה שאת מראה כלפי השידוך שלו? כמובן שמחקתי מיד מראשי את המחשבות ולא התעכבתי עליהן, זה ממש לא יפה ולא ערכי. החיים המשיכו.

לימים, הגיעה בתי לשידוכים והתארסה. מצאתי את עצמי נאבקת על מנת לחתן אותה, משום שמשכורת יחידה של אישה, בקושי מספיקה לחיי היום יום. יום אחד בעודי יושבת וחושבת כיצד אני פותרת את עניין החתונה עם סכום שהייתי זקוקה לו, אני מקבלת שיחה מאותה בת משפחה והיא אומרת לי, נחמה, תדעי לך שהרבה מאוד פעמים יוצא לי לחשוב על כך שהבאת לנו למשפחה כלה כה מקסימה, כה מיוחדת, שהביאה כל כך הרבה שמחה לחיינו. וחולפת בי המחשבה שעל השידוך נתתי לך סכום נמוך מדי. עכשיו כשאת מחתנת בעצמך, אני מרגישה רצון להשלים את הפער שמפריע לי עוד מאז. אשמח להעביר לך מתנה. וכך הגיעה אלי מעטפה ובה נח הסכום… כן, זה שהייתי צריכה. או אז הבנתי על בשרי ובצורה חיה, כי לכל דבר יש סיבה ומצאתי את עצמי מתחזקת מאוד בנושא האמונה".

"היה בי מרמור, לא הבנתי מדוע זה קורה לי"!

"במשך 17 שנה עבדתי במערכת החינוך", מספרת רוני חראר, מבית שמש. "באותה תקופה בה מתרחש הסיפור, התגוררתי בעיר מודיעין עלית ועבדתי כגננת בעיר מודיעין. ב"ה הצלחתי מאוד בעבודתי ונחשבתי לעובדת טובה ונאמנה. בשלב מסוים, קיבלתי הודעה מהמפקחת על כך שאצטרך לעבור למשך מספר חודשים, לעבוד בגן אחר בחשמונאים. גננת ותיקה עברה תאונת דרכים, לא עלינו והיא זקוקה למספר חודשי החלמה. אני מצדי הייתי שמחה ומאושרת. המרחק לעבודה התקצר משמעותית עבורי וזו היתה הקלה בתנאים, הרגשתי שהרווחתי מכל הסיפור הזה. לאחר שהסתיימו מספר החודשים שהקציבו להחלפה הזו, הסתבר שהגננת, לצערנו, אינה חוזרת לעצמה והיא תצא לפנסיה מוקדמת בעקבות מצבה.

בגן בחשמונאים, החלו להפעיל לחץ שאשאר שם עד סוף השנה ואפילו שאקבל שם קביעות. משום מה, המפקחת שלי פשוט נלחמה בהצעה הזו. היא לא הסכימה בשום פנים ואופן לוותר עלי והבהירה שאני חוזרת למודיעין ויהי מה. כעסתי עליה מאוד. מה אכפת לה לאפשר לי להישאר בגן בחשמונאים? עד שזכיתי למשרה קרובה לבית, מקום שאני יכולה לקבל בו קביעות, גן שהיה לי נוח מכל הבחינות. למה לעשות לי את זה? אך שום דבר לא עזר. היא התעקשה באופן תמוה ובלתי מתפשר. אני זוכרת את עצמי בוכה ממש. במשך מספר חודשים היה בי ממש מרמור על כל העניין הזה. אל אותו גן בחשמונאים הגיעה גננת אחרת ואז הגיע סוף שנה – ואין רישום לגן. בסופו של דבר הוא פשוט נסגר מחוסר ברירה ואת הגננת שהגיעה אליו במקומי, העבירו ליישוב אדם, סמוך לירושלים… אני לעומת זאת סיימתי את השנה במודיעין וקיבלתי קביעות בשכונה חדשה בעיר, שם עבדתי 8 שנים ברצף. כשאני מביטה על הסיפור הזה אני לומדת ממנו כל כך הרבה ומאחלת לעצמי שתמיד נזכה לראות את הטוב שמסתתר מאחורי מקרים שנראים לנו כמקרים הכי לא טובים לנו בעולם".

"חשבנו שיזרקו אותנו מהבית"

"מסע האמונה שלי הוא בלתי מתפשר ואיני מפסיקה להתפעל ממנו כמעט מדי יום", מכריזה גיטי בדרמטיות ואכן, ככל ששומעים את סיפוריה, מבינים עד כמה הוא משמעותי. "כשאנחנו לומדים לאמן את עצמנו באמונה, זה הולך ונעשה קל יותר. אני מבטיחה. אלא מה? לא סתם אומרים שניסיון האמונה הוא הקשה ביותר, משום שאנחנו מגיעים לקצה, שבו אנחנו מבינים שאין לנו שום יכולת לעשות עוד מעשה כבני אדם והכל הכל זה בורא עולם ואין עוד מלבדו. אמנם נולדתי לבית אדוק ומאמין, אך עדיין מצאתי את עצמי מתמודדת בחיי היום יום עם הרבה פחדים וחששות מפני העתיד. אם זה עתיד כלכלי, אם זה חינוך ילדיי והרוחניות שלהם והחלטתי שאני מאמנת את עצמי שאין עוד מלבדו. התחלתי לראות את הדברים הללו ממש בחוש ועל הבשר, אפילו בדברים שנראים קטנים.

זה היה לפני כשנה. גרנו בשכירות, זוג הורים ושבעה ילדים. משפחה גדולה ברוך ה', לא כזו שיכולה לגור בכל בית. בעל הדירה שלנו הודיע לנו שהדירה שבה אנו מתגוררים, נמכרת ולא נוכל לחדש את החוזה. זה היה כחצי שנה לפני הסיום ואני חשבתי לעצמי שזה מספיק זמן על מנת למצוא בית חדש. פתחתי את מאגרי הדירות השונים וראיתי שיש מלאי די מכובד. לא הייתי בלחץ כלל. בשיחה משותפת עם בעלי, החלטנו שאחרי חג הפסח נשב על הנושא ברצינות ונתחיל לחפש בית. יש לנו מספיק זמן עד החופש הגדול כך שאין לחץ. נגמר חג הפסח, היתה לנו במשפחה דרמה מסוימת שבעקבותיה נסחפתי לטיפול בהוריי המבוגרים והנושא די הוזנח. לא היינו בלחץ משום שבעין אחת המשכנו להביט על מאגרי הדירות והכל היה נראה רגוע. אלא שמהרגע שבו התחלנו לחפש ברצינות, באזור חג השבועות, החל מאגר הדירות שמתאים לנו, להתרוקן באופן מוזר. כל בית שחשבנו לפנות אל הבעלים כדי לראות אותו, כבר לא היה רלוונטי. המחירים החלו לעלות והמאגר הצטמצם משמעותית. החלו לצוץ החששות. כמו בכל דבר בחיים, גם עכשיו הלכנו לבקש ברכה מרב. הרב אמר לבעלי שהוא רואה שיהיה לנו בית מקסים והכל בסדר. רק להיות בשמחה, באמונה ובתפילה.

חדורי תקווה המשכנו להתפלל ולחפש והמאגרים רק הלכו והתרוקנו. זה היה מוזר מאוד. ערכנו רשימה של בתים פוטנציאליים, התחלנו לתאם עם בעלי הבית והלכנו לראות דירות. הן היו מזעזעות. דירה אחת מוזנחת בצורה קיצונית שאין סיכוי לגור בה, דירה אחרת מתוכננת בצורה גרועה שאינה מאפשרת לשכן את הילדים בצורה הגיונית בחדרים. הלכנו ממקום למקום והתחלנו לחשוב אפילו על מעבר לעיר אחרת. מצאנו את עצמנו מאבדים ידיים ורגליים ולא מבינים מה קורה סביבנו. עובר חודש, הדירה נראית כמו הולכת ומתרחקת מאתנו. אבל הרב אמר… איך מתמודדים עם זה? ישבנו לשיחות זוגיות, התחלנו לחזק את עצמנו באמונה. הכל חייב להסתדר לטובה. המצב היה מאוד מאתגר, משום שמגיע חודש הפינוי, אין שום דירה באופק, אנחנו רוצים להישאר באמונה מוחלטת ותמימה בבורא עולם, אך כיצד מצליחים כאשר יש לנו לדאוג למשפחה שלמה וגדולה ואי אפשר לקחת סתם כל בית שיעלה למאגר. אנחנו צריכים מספר חדרים מסוים ועם כל הכבוד, ממש לא רצינו לגור בדירה לא נעימה למגורים. בשלב מסוים הגענו לייאוש.

בעלי ניגש שנית אל הרב וביקש בכל זאת, להבין, מה קורה כאן? הרב עודד את בעלי להמשיך באמונה התמימה ושהכל יסתדר לטובה. הוא נתן לנו שיחת חיזוק כיצד ניסיון האמונה אינו קל אך חייבים לעמוד בו. הוא המליץ לעשות מעשה אקטיבי ולהתחיל להתנהג כאילו עוברים דירה. אז הלכנו להביא ארגזים והתחלנו לארוז את הבית. הילדים שאלו להיכן עוברים ולנו לא היתה תשובה. ממש לא ידענו. בעוד כשבועיים תאריך הפינוי שלנו ואין בית באופק. אנחנו לא זוג צעיר חופשי לעצמו שמקסימום היה עובר אל ההורים. יש לנו שבעה ילדים! מה עושים? יצאנו לתפילות בקברי צדיקים, הבטחנו צדקה והחלטנו להמשיך באקטיביות. אולי נעשה משהו למען בניית המשפחה? החלטנו לחזק את האחדות בזוגיות שלנו וברצון להיות משפחה יותר מאוחדת, יותר מאמינה, ממש התגייסנו לנושא בכל לבנו. באותו ערב ששוב ישבנו לשיחה זוגית ושוחחנו ביננו בנושא אמונה, אמרנו לעצמנו שעל אף שמאגר הדירות המתאימות לנו התרוקן, בוודאי להקב"ה יש דרך לזמן לנו את מה שמגיע לנו. בעוד אנו מדברים, קפצה על מסך המחשב התראה, על דירה חדשה שעלתה למאגר. לא חלפה דקה אחת ועוד התראה. התרגשנו מאוד. התקשרנו לבעל הדירה, התברר שהוא אדם ממש לא טיפוסי, שבמקום להשכיר בית כפי שהוא, החליט לשפץ את הבית, להחליף ריצוף ומטבח ולתת לשוכרים הבאים בית חדש, כאילו זה שלהם ממש. "זו האנרגיה שאני מאמין בה", הוא אמר לנו בטלפון. היינו בשוק. בית הרבה יותר מדהים ממה שדמיינו שנקבל, המחיר היה נמוך מהדירות האחרות שראינו והכל היה נראה טוב מדי בשביל להיות אמיתי. בן רגע, כפי שאומרים ישועת ה' כהרף עין, היה בית, היה מעבר וקיבלנו בית חלומות. לא הפסקנו למלמל מזמור לתודה וראינו מול העיניים כיצד אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם – אל יתייאש מן הרחמים".

המחלה שלי הולידה גם ישועה

את התקופה הזו, אתי לנדא לא תשכח כל כך מהר. כשנראה היה שהחיים סוגרים עליה מכל הכיוונים, דווקא אז באה הישועה. "עבדתי כמטפלת רגשית והיתה לי קליניקה פרטית. הימים עליהם אני מספרת, היו מלאי אתגרים מכיוונים שונים ולא קשורים שהתאחדו למקום אחד – לדחוק אותי לפינה צפופה מאוד. בגזרת העבודה נאלצתי לסגור את הקליניקה בעקבות עקיצה שלא ארחיב עליה את הדיבור, אך ביום אחד נשבר מטה לחמי ושקענו בחובות גדולים שלא ידענו כיצד נצא מהם. במקביל, ליוויתי בת דודה, שהיתה לי כאחות וגדלה איתי ממש, בימי מחלתה, בטיפולי ההקרנות שלה. יום לפני פטירתה היא אמרה לי, 'אתי, תדאגי לעצמך'. לא כל כך הבנתי את מלוא המשמעות עד אז. הייתי עסוקה בתכנונים כיצד להחזיר חובות, מה אני עושה עם הפרנסה וכיצד משלמת את הסכום שהתחייבתי לדירת הבן שנישא זמן קצר קודם לכן.

יום לאחר פטירת בת הדודה, אני מגיעה הביתה, הולכת להתקלח ומרגישה משהו מוזר. הדבר האחרון שציפיתי לו, קרה. גם אני חולה במחלה! כאילו היו חסרות לי צרות. כמובן שההתעסקות המוחלטת של בעלי ושלי הפכה להיות סביב הנושא, כיצד מחלימים וכיצד מממנים את כל ההוצאות. במהלך הבירורים התברר שיש לי ביטוח בריאות כלשהו ששכחתי לחלוטין מקיומו. פתאום, ברגע אחד, כהרף עין ממש… היו לי 200 אלף בחשבון. רגע קודם עוד הכל היה נראה בלתי אפשרי וברגע הבא יש לי מספיק כסף בחשבון. יכולתי להחזיר את החובות לאנשים הפרטיים שהעיקו עלי, יכולתי להעביר את הכסף לדירה של הבן שלי, בעלי יכול היה לרכוש לעצמו רכב קטן על מנת להתנייד לכולל ולעבודה וגם הוא נרגע. פתאום הכסף הזה עזר לנו לייצר כל כך הרבה רוגע, שזה אפשר לי לתת לעצמי להתמקד בהחלמה שלי, בלי לחץ מהעבודה שנעלמה לי, מהחובות שהיו לי. אני פשוט צריכה להתמקד בלהבריא – והכסף בחשבון. וכן, ברור שההחלמה היא בידי שמים אבל לי היה את הרוגע לאפשר זאת. אז נכון, התקופה ממש לא היתה קלה. עברתי טיפולי כימותרפיה, איבדתי בת דודה שהיא יותר מאחות, אבל איכשהו, כל האסון שקרה, גרם לנו לגלות כסף שסייע להרפות את המתחים ולפעול בנחת. בעצם הרגשנו שבורא עולם לא השאיר אותנו לבד וגם בתקופה שהיתה נראית הקשה ביותר – הוא שלח נחמה על מנת שנוכל להתאושש ולעלות בחזרה על הגל".

ניסיון האמונה והקשר לי"ז בתמוז

חמש פורענויות התרחשו בתאריך שבעה עשר בתמוז. האירוע המצער המשמעותי הראשון, היה שבירת הלוחות, כאשר ירד משה מן ההר וראה את העגל סביבו בני ישראל מחוללים. הסיפור אירע בתחילתו, בשביעי בסיון, לאחר מתן תורה. משה רבנו נקרא לחזור ולעלות אל הר סיני על מנת ללמוד את התורה מפי הגבורה. תיאום הציפיות בין משה רבנו אל העם, יצר חוסר הבנה. העם הבין שארבעים הימים שמשה אמר שייעדר, מסתיימים בששה עשר בתמוז. באותו יום בא השטן, ערבב את העולם, גרם לעם להאמין שמשה רבנו מת והראה להם את דמות מיטתו. באו בני ישראל לאהרן ודרשו אלוהים אחרים. כי אכן, ניסיון האמונה הוא ניסיון כה גדול. לעתים אנו מגיעים ממש אל הקצה ורק שם מתהפך הכל ומבינים שהיה המעשה לטובה. כשלא זוכים להאמין עד הסוף, עלולים להגיע אל מעשה חטא העגל, לא עלינו.