הג'יהאד של פוטין
מילים קשות מוטחות בימים האחרונים בנשיא רוסיה ולדימיר פוטין – והאמת בצדק רב. המנהיג הרוסי, או שמא בימים אלה יהיה נכון להגדירו דיקטטור, יצא למלחמה מיותרת וחסרת כל סיבה, כשהוא מפציץ אזורים מיושבים ולא חס על חייהם של נשים וילדים רכים, רק כדי שיוכל להפגין את תאוות הכוח והשלטון שלו
מילים קשות מוטחות בימים האחרונים בנשיא רוסיה ולדימיר פוטין – והאמת בצדק רב. המנהיג הרוסי, או שמא בימים אלה יהיה נכון להגדירו דיקטטור, יצא למלחמה מיותרת וחסרת כל סיבה, כשהוא מפציץ אזורים מיושבים ולא חס על חייהם של נשים וילדים רכים, רק כדי שיוכל להפגין את תאוות הכוח והשלטון שלו.
זה כבר חורג מכל פרופורציה. בימים האחרונים הכניס פוטין למערכה גם את הצ'צ'נים ופתאום – קולות ה'אללה הוא אכבר' מצד המיליציות של המדינה המוסלמית בת החסות של רוסיה – חיברו את כל הקצוות באשר להתנהלות הנשיא הרוסי.
פוטין הכריז סוג של ג'יהאד על אוקראינה. הוא שולח חיילים רוסים אל מותם בקרב שבו לעם הרוסי אין כל כך עניין אל מול האוקראינים שעבורם זה קרב על בית. נשיא רוסיה הפך את עצמו לסוג של 'שאהיד' רק בעטיפה שונה – הוא שולח את השאהידים לרחבי אוקראינה, מבלי שהם עצמם יבינו מה המטרה ומה היעד.
כמו בת בריתו מאיראן, לנשיא רוסיה לא אכפת להיות מנודה על ידי העולם העיקר להשיג את מטרתו. האם מטרתו לכבוש את אוקראינה לגמרי? להפעיל בה משטר בובות? איש לא יודע, ספק אם פוטין עצמו יודע מה המטרה הסופית של המבצע הצבאי אליו יצא.
לא סתם פנה נשיא אוקראינה זלנסקי לעם היהודי ולאזרחי ישראל בשפה העברית השבוע. הוא יודע כמה קווים מקבילים אפשר למתוח במלחמה הקצרה שבו נמצאת ארצו לבין מדינת ישראל. זלנסקי, יהודי בעצמו, פנה ללב שלנו – לנקודה היהודית. למי שחפץ בחיים ולא חפץ לגדוע איתם. למי שפועל לפי ההיגיון ולא לפי השיגעון.
זו בדיוק הדרך ההפוכה מדרכו של פוטין. זלנסקי אמנם נמצא בבונקר אבל לא עזב את אוקראינה למרות שקיבל הצעה מארה"ב ואפילו את קייב הבירה לא עזב. הוא ממשיך לנהל את המדינה ואת צבאו באופן הכי ממוקד בעוד ברוסיה מתרבים הדיווחים על כך שפוטין לא מאופס מספיק על התנהלות הצבא שלו באוקראינה. אולי אגב, עדיף כך, כי לומר שהוא מאופס וחייליו יורים על מטרות אזרחיות, זה גרוע הרבה יותר.
ההיסטוריה תשפוט בסופו של דבר את פוטין. אבל מספיק לחבר את כל הקצוות, את הדרך שבה מפעילה רוסיה מיליציות שונות ברחבי העולם למטרותיה, את דרך חשיבה של פוטין ולגלות שבסופו של דבר נשיא רוסיה חושב כמו נשיא איראן, הרבה יותר מאשר נשיא או ראש הממשלה של כל מדינה מערבית אחרת. אינני יודע אם יש מישהו שמאמין שהוא יתעשת ויעצור, לי אישית קשה להאמין בכך.
סיטואציה מורכבת
הסיטואציה בה נמצאת ישראל ברורה. לא סתם יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו לא ממהר לדרוש התערבות ישראלית משמעותית יותר למען אוקראינה. הוא, כמי שהנהיג את המדינה בעשור האחרון, יודע טוב יותר מכולם את מפת האינטרסים ואת הבעיות שיש לישראל במהלך משמעותי נגד הרוסים, בעיקר בזמן שהעולם עצמו אמנם הגדיר סנקציות אבל כמעט ולא עשה צעד משמעותי למען האוקראינים ברמה הצבאית-ביטחונית.
השבוע הוחרף מעט הטון נגד הרוסים אבל המערכת המדינית משתדלת שלא להגביר עוד את קולה. ישראל כמובן תצטרף לגינוי בינלאומי באו"ם, אך היא לא תמכור ציוד צבאי או כזה המתפרש באופן דו צדדי ויכול להיחשב צבאי לאוקראינים.
שערי המדינה ייפתחו בפני פליטים אוקראינים, אבל זה יסייע לנמלטים או לנשארים. הדילמה כאן היא גדולה מאוד. נשיא אוקראינה מתחנן לסיוע ישראלי ביטחוני. רוסיה, סביר להניח, מעבירה את המסרים שלה בצינורות הדיפלומטיים, כמה תהיה מוכנה לספוג מהצד הישראלי (לא הרבה זה ברור) עד שתגיב בדרך כלשהי.
מתחת לפני השטח, בירושלים היו רוצים להיות אך ורק במה שמכונה 'הצד הנכון של ההיסטוריה'. אוקראינה ראויה לתמיכה מול הטירוף הרוסי, אבל מעל לפני השטח מכלול האינטרסים גובר לפעמים גם על הצדק.
האם ישראל צריכה להתבייש בהתנהלותה? יש שיאמרו שבגלל שאנחנו 'רחמנים בני רחמנים' היינו צריכים לקחת צד באופן ברור. הם אינם רואים את מכלול השיקולים שהנהגה צריכה לקחת. דווקא בעניין הזה ניתן לסמוך על המערכת המדינית שהתנהלותה משלבת את כל קשת התרחישים והתסריטים האפשריים שמהם נגזרת הפעילות. ישראל אינה רוסיה ולא צריכה לפעול מהבטן, אלא לחשוב על צעדיה. כרגע, הם מידתיים והגיוניים.
פתיל קצר
האירוע החריג שהתרחש השבוע ב'פרסה' – אותו אזור שנמצא מאחורי מליאת הכנסת ומשמש מקום לח"כים לשוחח, להתעמת מילולית וגם לנוח ולשתות קפה – האיר את יו"ר הכנסת מיקי לוי באור שלילי. זה לא האירוע הראשון שבו לוי נוהג כלפי האופוזיציה באופן שאף יו"ר כנסת בשני העשורים האחרונים לא נהג לפניו. ההתקלות שלו עם ח"כ שמחה רוטמן שהפכה להיות אירוע שבו עירב את מאבטחי הכנסת ודרש את הרחקת רוטמן מהאזור היתה הפגנה של כוחניות מיותרת. בעיקר כי מקורה בטעות. רוטמן לא היה האיש הבעייתי. הוא בכלל לא היה קרוב לאירוע שעורר את זעמו מיקי לוי. אבל הוא פשוט היה הראשון שבו נתקל ומאותה מפלגה. אחרי לילה מתיש מאוד, ייתכן שלוי טעה. רוטמן כמובן לא עצר את העניין או שוחח איתו בשקט אלא עלה יחד עם יו"ר הכנסת לטונים גבוהים והאירוע הגיע לאן שהגיע, על סף תגרת ידיים.
אין ספק שיו"ר הכנסת מרגיש מחוייב יותר לקואליציה וזה הגיוני וסביר. אבל בניגוד לקודמיו, לוי סבלני מאוד לחברי הקואליציה בעוד שהפתיל שלו קצר במיוחד כשמדובר בחברי האופוזיציה. בחוכמתו, היה יכול לתת להם קצת יותר להוציא קיטור, לנהוג ביד קשה גם מול חברי קואליציה, כדי לשנות את תמונת המצב שניבטת מכל תקרית שלו.
הסיפור עם ח"כ רוטמן יצא במהירות מכל פרופורציה. למי שהתבונן בתיעוד האירוע, אלה לא היו שעותיו היפות של יו"ר הכנסת. רחוק מכך. הוא נגרר למריבה מיותרת – וגם אם היתה פרובוקציה, מה שלא בטוח כלל – הוא נגרר אליה כאילו אין לו שום שיקול דעת.
הנרטיב שמנסה מפלגת יש עתיד שלוי נמנה על שורותיה, לסמן חלק ניכר מחובשי הכיפות הסרוגות שכל חטאם הוא להתגורר מעבר לקו הירוק כפושעים, חלחל כנראה עמוק מדי לתודעתו של מי שהיה מפקד מחוז ירושלים במשטרה בעבר. ההתנהלות הזו, היא שהפילה את יו"ר הכנסת.
כי מותר לאופוזיציה לצעוק על ח"כ מהקואליציה שלדעתה פעל שלא כראוי. ועוד יותר, זה נעשה במקום שאין בו מצלמות, לא לשם תאוות פרסום, אלא מנהמת הלב. האירוע הזה היה יכול להיות קוריוז שלא היה זוכה לפרסום. אנשי מפלגת הציונות הדתית זועקים מדי יום ביומו זעקות שעבר כלפי אנשי ימינה. זה לא חדש. מיקי לוי בהתערבותו המיותרת דחף משהו שגרתי לרמת מגה אירוע. לא בטוח שהוא מצטער על זה, אבל חשוב שיו"ר הכנסת ידע: ממלכתיות, התרחקות מאירועים בעייתיים ובעיקר הימנעות מהפגנת כוח שלא לצורך, הם חלק מהיסודות שלהם זקוק יו"ר כנסת מוצלח.
