פרידה נוספת מידידיה ז"ל

היה זה לפני כשנה וחצי, בעת שלקחתי את ידידיה ז"ל לרופא שיניים, שם התברר כי הוא צריך לעשות טיפול ליישור שיניים.

ידידיה ז"ל, היה מאוד שמרן. עצם הרעיון שהוא יצטרך להסתובב עם גשר בשיניים חלחל אותו, שהרי מה יגידו? איך זה יראה? איזה בושות! ובכלל ידידיה היה נראה הרבה יותר מכפי גילו (בזמן פטירתו התנשא לגובה של 1.80 והוא בן שלוש עשרה וחודשיים בלבד) אבל מצד שני, צריך. אז מה עושים?

ברגע של צחוק, אמרתי לו: "אתה יודע מה? אני אעשה יחד איתך"… לא שהייתי צריך באופן דחוף במיוחד, אבל "לא נורא אם יהיה". כך הלכתי איתו לצילומים כשאנחנו צוחקים ומתבדחים יחד, כשהזמנים הללו זכורים לי כנעימים באופן מיוחד.

התבקשנו לבצע בדיקות כאלה ואחרות, ומיהרנו לעשותן, כשגם לי וגם לו ברור שהוא הולך לעשות גשר בשיניים ואני תומך מאחוריו ומזדהה איתו, אבל לא ברצינות שאני הולך לעשות.

לאחר כחודש קבעו לנו תור לאורתודנט, שם הסבירו לנו את כל התהליך, כמה זמן זה לוקח ובמה זה כרוך. ידידיה שאל אותו מה יהיה בבר המצווה, אבל התברר שאין מה לעשות, לא ניתן להפסיק את התהליך באמצע. האורתודנט שוחח איתנו על ידידיה, ואז הוא שואל אותי: מה איתך?

ראיתי את ידידיה מביט בי והבנתי שהדיבורים עד עכשיו לא הספיקו והוא צריך גם מעשים. "ברור שגם אני עושה, למה שרק לידידיה יהיו שיניים יפות?" אמרתי תוך כדי שאני קורץ לשניהם.

לאחר מספר שבועות זה הגיע. ידידיה התיישב ראשון על הכיסא, לא לפני שהוא מחלץ ממני הבטחה שאני לא נמלט ברגע האחרון. התהליך החל, והוא ארוך. אני כביכול 'מתייעץ' עם האורתודנט איזה צבע גומיות לשים, מתלבט בין צהוב לירוק או אולי נלך בכלל על וורוד, הכל בהומור ובאווירה נעימה.

והנה מגיע התור שלי. האורתודנט שואל אותי: תגיד לי אתה רציני? אתה כבר לא בחור, כבר מתקרב לארבעים. הוא התעניין לעיסוקי בחיי היום יום ומשסיפרתי לו כי אני מלמד, הוא מיד הקשה מה יגידו התלמידים, אבל כמו שאתם הספקתם להכיר אותי, אמרתי לו שלא איכפת לי ואם זה מה שיעשה טוב לבן שלי, אז קדימה.

קודם הייתי במקום של להתבדח על חשבונו של ידידיה, אבל כעת התחלפו להם היוצרות. עכשיו אני הייתי 'הקורבן'. השבוע הראשון באמת היה לא קל, אינספור זוגות עיניים נפתחו, אבל ידעתי שעשיתי את המהלך הנכון, מכיוון שידידיה היה צריך את זה, גם רגשית לדעת שאבא שלו איתו בכל מצב, וגם פיזית כי היה צריך יישור שיניים.

אתם בטח תוהים לעצמכם כיצד התמודדתי עם זה ועוד בבני ברק, אז כן, זה לא היה קל בהתחלה, אבל נזכרתי במדרש הגדול לפרשת שמות, המספר את הסיפור המוכר על רבי עקיבא ורחל. היה זה עם תום ימי שבעת המשתה לנישואיהם, כאשר הזכירה לו רחל את הבטחתו וביקשה ממנו שילך ללמוד תורה.

ענה לה רבי עקיבא בעצב: "כיצד אלך, הלא כל יושבי בית הספר ילעגו לי, אדם מבוגר בן ארבעים שנה, שאינו יודע אפילו קרוא וכתוב". כתשובה ביקשה רחל שיביא לה חמור נכה שחוליותיו הפצועות יצרו שקעים וגומות בגבו. את הגומות מילאה בעפר ובתוכו הניחה זרעונים. לא חלף זמן רב ובגבו של החמור צמחה גינה קטנה. הוציאו רבי עקיבא ואשתו את החמור לשוק, וגרמו לצחוק גדול אצל הקונים: חמור וגינה על גבו. אטרקציה בכיכר השוק. גם ביום השני, צחקו העוברים והשבים על הבריה המשונה, אך ביום השלישי איש כבר לא צחק. האנשים התבוננו בחמור ואמרו כנראה זהו מנהגו של חמור הזה.

"צא ולמד", אמרה רחל לרבי עקיבא, "ביום הראשון יצחקו עליך ואפילו יפגעו בך, ביום השני גם כן, ביום השלישי התגובה תהיה כבר שונה, או במילים של המדרש 'יאמרו זה מנהגו כך'.

 בדיוק כך הרגשתי עם הגשר בשיניים, עד שאפילו בבר המצווה, שלמפרע התבררה כמסיבת הפרידה מידידיה, התלוצצנו על כך שהוא פחד מה יהיה עם זה בבר המצווה, והנה אף לא אחד מבין המוזמנים אמר דבר וחצי דבר. בעצם כן אמרו, 'יו, איזה יופי'.

בהמשך, הפכו הקוביות הללו לסימן זיהוי של ידידיה ז"ל באבו כביר, ואילו הקוביות שלי, לגשר בשיניים המתוקשר ביותר במדינה. לא היה כמעט איש או אשת תקשורת שראיינו אותי שלא שאלו מאחורי הקלעים, על מה ולמה הקוביות הללו ועוד בגילי, אבל באמת לא היה איכפת לי, כבר התרגלתי. אתם יודעים מה, זו אפילו הייתה לאחת מהמזכרות החזקות שנשאר לי מידידיה, דבר שעשיתי בגופי עבורו.

כתבתי היה, כי השבוע זה נגמר. מזה זמן רב ידעתי שאנחנו לקראת סיום, אך הדחקתי את זה. אך השבוע הודיע לי האורתודנט בחגיגיות: זהו, סיימנו.

ההרגשה הייתה איומה, הרי זה חיבר אותי אליו כל כך חזק ומה יהיה עכשיו? צוות המרפאה היקרים, מכירים אותנו היטב, הם באו בימי השבעה עם הצילומים של ידידיה, הגיעו עם השיקים של הטיפול ולא רצו להמשיך לגבות. שאלתי אותם אז באירוניה, אם אני צריך להחזיר את הקוביות.

הם סיפרו לנו שהיו מחכים בכל פעם לתור של ידידיה, מכיוון שכשהיה מגיע, היה משרה אווירה נעימה ומשחררת. האורתודנט מטפל, הפנים שלו מולי, ואני מזהה דמעות. האמת, שאני מבין אותו, גם מעיני זולגות להן דמעות.

הסתיים לו הטיפול, עם הרגשה מוזרה בפה. פתאום כל הקונסטרוקציה שהייתה שם בפה, ברזלים וגומיות, הכל נעלם. והרגשה מוזרה עוד יותר בלב.

אתם כבר יודעים שאני לא מתעלם מהרגש, אני חווה אותו. מותר לי, אך בשכל אמרתי לעצמי, בדיוק את מה שאמרתי אחרי ל"ג בעומר: עד עכשיו היו הרבה "תחנות". השבת הראשונה בלי, החג הראשון, בין הזמנים הראשון, יום ההולדת וכו' עכשיו הגיע הזמן להתחבר לדברים האמיתיים, לשמר את הזיכרון שלו בדברים הכל כך חיוביים שהשאיר, ובדרך שהתווה. כן, למרות שהיה צעיר כל כך, לי יש מה ללמוד ממנו, אם זה במכתב ששלח לראשל"צ איך יודעים את כל התורה בגיל צעיר, ואם זה במידותיו התרומיות.

אסיים בברכה לי ולכם קוראיי הנאמנים, שהקב"ה יעזרנו לחוות ולהרגיש את ההרגשות הנכונות ולראות ברכה תמיד במעשי ידינו.