מעלית מספר 45

אני יושב לי בבית החולים בילינסון, ממתין לפרופסור שיחליט האם עלי לעבור ניתוח, על מנת להשלים את ההחלמה מהפציעה שלי לפני שנה באסון מירון, או שהוא שולח אותי לעוד סבב נוסף של פיזיותרפיה או הידרותרפיה או עוד איזו מילה מסובכת. טיפול שיארך כמה חודשים, רק כדי לגלות שחזרנו לנקודת ההתחלה.

אני יושב על הספסל בחדר המתנה, ומולי מעלית מספר 45, איך לא. בזמן הזה אני מעדיף להתחבר לשבת האחרונה, השבת הראשונה שלי מאז ומעולם במירון. האמת היא שחששתי מאוד מל"ג בעומר, לא ידעתי איך אעבור את הימים הללו.

הדאגה אומנם הייתה קיימת אבל כשאתה נמצא בידיים של הקב"ה והוא דואג לך לכל פרט ופרט, הכל מסתדר הרבה יותר ממה שחושבים, בייחוד כשהוא מקיף אותך בשותפים כל כך נאמנים ובאנשים טובים.

ליל ל"ג בעומר התחיל באזכרה לידידיה משה ז"ל, חיפשתי מקום ראוי לערוך את האזכרה, ומסובב הסיבות גרם לכך שהאזכרה תיערך באולם המתקרא היכלי רשב"י. לא היה אחד שלא שאל אותי אם זה מכוון, והאמת היא שזה ממש לא היה מכוון.

למדנו, התרגשנו, דמענו, הזכרנו שוב ושוב את ידידיה ומוישי היקרים ז"ל. ציינו נקודות מחייהם ומשאיפותיהם ומידותיהם הטובות, דיברנו על 'צידה לדרך' שאנחנו יכולים לקחת מהם, אבל אני לא באמת הייתי שם, הלב שלי היה במירון.

אני מביט שוב ושוב בשעון, הנה מתקרבת לה שעת האסון. לפני כחודש שאל אותי אביו של מוישי מה אני מתכנן לעשות בליל ל"ג בעומר, אמרתי לו שיש לי חלום ללמוד איתו בדיוק בזמן של האסון אפילו שהשעה מאוחרת. כמובן במידה והוא מסכים.

נתן הקב"ה בליבו של החברותא היקר שלי, רעיון לפתוח יחד כולל של אברכים, שילמדו בין השעות שתים עשרה לאחת בלילה, זהו הזמן בו הגענו למירון ובו עלו נשמותיהם של ידידיה ומוישי בסערה השמיימה בקדושה וטהרה. בתחילה דובר על עשרה אברכים ותו לא, אך על מניין גדול שכזה לא דמיינו.

יותר ממאה אברכים בבני ברק ועוד כמאה וחמישים בירושלים, שישבו ולמדו בשקידה ובתענית דיבור לעילוי נשמתם, עד כדי שנאלצנו לדחות רבים מחוסר מקום. לא אכחש שכאשר הגיעה לה השעה (לא יכולתי שלא להגניב מבטים לשעון) זלגו דמעות מעיני, אך זה היה ממקום אחר לגמרי. ממקום של לפעול ולעשות, ולא ממקום של מסכנות.

הבוקר הגיע ואנחנו עלינו לקברו של מוישי ז"ל בבית העלמין ירקון, ומשם המשיכה הפמליה לבית העלמין סגולה בפתח תקווה היכן שנטמן ידידיה ז"ל, כמובן לא לפני שתיאמנו את הזמן עם משפחת בן שלום היקרה שאף היא איבדה את בנה משה ז"ל באסון מירון, וידידיה שלנו ומשה שלהם שכנים צמודים אחד לשני, קבר ליד קבר.

לאורך כל הזמן הזה ריחפה לה השאלה באוויר: האם לנסוע למירון או לא. סופו של דבר, קרה מה שקרה ולא נסעתי. במקום זה הלכתי יחד עם החברותא שלי לישיבה קדושה בב"ב, שם גם נערך סדר לימוד וסיומי מסכת לעילוי נשמתם.

בדרכי לישיבה, עת שמעתי ברדיו את ראש הישיבה שלי מדבר בטקס (סליחה, מעמד) לזכר מ"ה הקדושים פרצתי בבכי, אך אח"כ כשאותו מעמד קיבל צביון שונה, הודיתי בכל ליבי לקב"ה שהוביל אותי בדרך אחרת, עת למדנו בישיבה בסדר הלימוד.

הבעתי בפני החברותא שלי את התסכול, שעדיין חסר לי, כן חסר לי, לסמוך קצת יותר על הקב"ה בזמן אמת ולא לחכות לראות את הטוב ואז לומר איזה יופי. לסמוך עליו גם כשלא מבינים.

למחרת נסענו למירון, משפחתי ומשפחתו של מוישי. אל תשאלו איך הגענו ואיך נכנסנו למירון, למרות שהכל היה מבוצר כמו שטח צבאי. ולא, לא היה לנו שום אישור או איזו ניידת שפילסה לנו את הדרך. הייתה לנו פשוט סייעתא דשמיא. מחסום שהיה סגור הרמטית עד לרגע שהגענו, פתאום היה פשוט ריק ושניה לאחמ"כ נסגר לו שוב, בקול רעש גדול.

כבר הכינו אותי לתירוצים שעליי לומר, ולתחנונים שאצטרך להתחנן, אבל הכל היה מיותר, הקב"ה חסך לנו את זה.

הגיעה שבת, איך אפשרות לתאר במילים את ההרגשה. עוד לפני התפילה הספקנו לעבור במעבר ר' דוב, כשכל גופינו אחוז צמרמורת, ואני מברך ברוך שעשה לי נס במקום הזה.

קבלת שבת נאמרה עם המוני אנשים, נוסחים מתערבבים. לרגע אתה חושב שאתה במניין אשכנזי ופתאום ספרדי, קרליבך ותימני, בקיצור – מירון. לא אכחש הייתה צפיפות, חששתי, ובצדק. פחדתי ורעדתי על הילדים, ופתאום אני מוצא את עצמי נותן יד אחת לבני ואת היד השנייה לאח של מוישי. זה היה לחזור ל…שם, אבל באמת, אך אל דאגה לא ממקום של טראומה אלא ממקום אחר לגמרי. החששות גם זה מובן, איך הגדיר את זה אבא של מוישי: מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים, ועם החששות אני לא נלחם, את ההרגשות אני חווה ומתמודד איתם ב"ה.

שבת בבוקר, סעודה שלישית, מלווה מלכה, והנה מגיע לו יום ראשון בבוקר. הכל חלף כמו חלום, הגענו ביום ראשון בלילה בחזרה הביתה, יכולתי גם לראות דברים אחרים בשבת ולהסתכל במשקפיים של ביקורת על המשטרה שלא משחררת את ההר, על קבוצות כאלו ואחרות שנהגו בצורות לא ראויות, להכניס הרגשות שליליות, אך מחילה מאותן הרגשות העדפתי שלא להביט כלל לעברן, היה יותר מידי טוב מכדי שאני אקלקל את זה. העדפתי להתמקד בטוב, להסתכל על חצי הכוס המלאה (במים החשובים כל כך לאדם) אך להביט על 'חצי הכוס הריקה' בצורה כזאת: החצי השני מלא באוויר שאין כמוהו חיוני לאדם.

לפני שהלכתי לישון צבטתי את עצמי לבדוק האם זה אמיתי, הנה עבר לג' בעומר, ואני חי. זה עבר בשלום ויותר מכך, אני זוכר שבערב ל"ג בעומר איחלתי לחברותא שלי: יה"ר שלא רק תעברו בשלום את הימים הללו, אלא גם תקבלו מהם כח. מסתבר שזה שייך וזה אפשרי.

טוב כבר נסחפתי עם הרגשות, שכחתי שאני בביה"ח. אז נכון שהפרופסור אמר שזה הולך לקראת ניתוח לא פשוט, אבל האמת היא שאני לא חושש, אין לי את הפריווילגיה הזאת, אחרי שראיתי שהקב"ה מחזיק אותי בשתי ידיו. תאמינו בו, זה עובד.

בריאות שלימה ושמחה לכולם בעז"ה.