חשבון נפש? לא במחננו

יש לפעמים שהמציאות עולה על כל דמיון, זה בטח קרה לכם בחיים, אבל לי זה קרה בערב שבת האחרון. לא שאני תמים, וחשבתי שהטור שלי הוא טור ידידותי, כזה שעובר לכל אחד בגרון, אלא שלא חשבתי שאני אקבל תגובות נזעמות כמו שקיבלתי.

אני מרגיע את קוראי הנאמנים, לא קיבלתי איומים על חיי, אבל קיבלתי הערות נזעמות, ואני אהיה יותר ספציפי ואקרא לילד בשמו: תגובות כואבות. כן כמה קוראים כתבו לי כי הרעיון לא לעלות למירון, הוא מופרך. קורא אחד, אהוב עלי ביותר, כתב לי: "קשה לי מאוד להסכים איתך השבוע, אולי גם נסגור ת"ת כי יש פוגעים?"

ויש גם תגובות נוספות. "אני נהנה מאוד לקרוא כל שבוע (כמעט) את הטור המדהים והמחכים, ותמיד מפתיע שלך. יישר כח. לולא דמסתפינא, הייתי מעיר שעם כל הכאב והצער שהרב מתאר על יחידים שלצערנו הרב, דווקא במקום הקדושה מצאו הם את הטומאה, דווקא במקום ההתעלות מצאו הם את הדרדור, דווקא במקום הדביקות מצאו הם את הריחוק, כי הרי זה לעומת זה עשה האלוקים. אפשר להרחיב הרבה בעניין ולהסביר למה הנפילה מהמקום הגבוה היא הכי מסוכנת, אך את זה אשאיר לכם – אתם יודעים לעשות זאת הרבה יותר טוב ממני. יחד עם זאת ביהדות, טובת הכלל גוברת על טובת היחיד, וברור לגמרי שמחויבים אנו לדאוג ליחיד. אך בשום אופן אסור שזה יהיה על חשבון הכלל. בהערכה רבה תלמידך … גוט שבת".

היו עוד ועוד שהגיבו על הטור מהשבוע החולף, אבל אני בחרתי דווקא בשתי ההודעות הללו. גם משום חביבותם של הכותבים, וגם משום שהם מסכמים פחות או יותר את כל ההודעות האחרות. בכנות אני יאמר שזה מחמיא לי, שקוראים מתייחסים למה שכתבתי בחרדת קודש, וכואבים על מה שלדעתם הוא אינו נכון, או לא צריך להיכתב, ועדיין הטור נועד לעורר עניין, והוא אינו שולחן ערוך מחייב. מותר לי לטעות, ולכתוב קצת באופן קיצוני. בטח ובטח כאשר גם קיבלתי את ההודעה הזו, "טור חזק ביותר. השנה זו הייתה השנה הראשונה בחיי שהייתי בל"ג בעומר במירון, וגם כשלכאורה לא היו הרבה אנשים, כאב לראות את מה שהולך שם".

אבל ליאת גרמה לי לחשוב שוב על מה שכתבתי, היא ביקשה להיפגש בעקבות הטור. חשבתי שהיא באה לספר את הסיפור שלה, על מירון שלה, אבל לא, היא באה לספר סיפור אחר לגמרי. היא בת למשפחה שמסרה נפשה כדי להתקרב לה' יתברך. הם – דהיינו בני משפחתה – עשו דרך ארוכה כדי להסתופף בהיכל מבקשי השם וכמו משפחות רבות הם גילו שהדרך העולה לבית ה', היא מרובה במכשולים, וקשיים. קל להרגיש את האורות, קשה להתמודד עם המציאות היום יומית. ומשפחתה של ליאת עברה מדורי גהינום, כדי להיות חלק מן הקהילה החרדית.

עד כאן זה סיפור טריוויאלי ומוכר לצערנו במחוזותינו, אלא שסיפורה של ליאת שונה במקצת. ליאת הייתה בת שתיים עשרה כאשר הוריה החלו להתקרב ליהדות באופן אקטיבי, והיא הייתה חלק מההתקרבות. זאת אומרת היא הייתה ברת דעה, הכירה את הרבנים והרבניות, שעזרו לה ולהוריה להתקרב, וכאשר היא החלה לחוש את הטעם הרע בקרבת מוסדות התורה, היא באה לרבותיה ורבניותיה, לספר את אשר על ליבה.

לחרדתה היא גילתה שאם עד לשלב מסוים כולם דאגו לה, ועזרו לה, וקיבלו את פניה בשמחה, ברגע אחד הכול השתנה. למול ההתמודדות שלה בתוך המסגרות, הם פתחו ידם לרווחה בייאוש, כאומרים אין מה לעשות, ככה זה, אין לנו מה להועיל ולעזור.

לזאת טרחה ובאה אצלי ליאת, היא באה לומר לי: "הרב אי אפשר לדבר על הציבור החרדי כציבור נעלה ומיוחד, והמקום הטוב ביותר, והראוי ביותר לחיות בו ואחרי זה לומר אין לנו אחריות. זה לא עובד ככה, אתה לא יכול לשווק משהו, ואחרי הקניה להתנער ממנו. יש לכם אחריות מינימלית למה שאתם משווקים".

היה לי קשה מאוד לשמוע את הדברים, ואינני חושב שיש אי מי שיכול לקחת אחריות על ציבור כל כך גדול, ולמרות זאת, המילים שלה צרבו בליבי. אנחנו מבינים היטב שיש לנו אחריות, ויש לכל יהודי חוב של 'ערבות הדדית' אבל לפעמים אנחנו חיים כביכול רק אנחנו בעולם.

זה נכון לגבי ההתייחסות שלנו לנפגעים בציבור החרדי, זה נכון לגבי נושרים, ונושרות, ונערים, ונערות מאתגרים. אבל זה נכון ביתר שאת לגבי אירועים ציבוריים, שאנחנו שותפים להם. יהודי צריך לדעת שכמו שהוא מבין, שכאשר הוא נכנס בלבוש חרדי, למסעדת טריפה, ויושב ואוכל את האוכל הכשר שיש בה, הוא עלול להטעות את מי שלא מבין שזה מקום כשר, כך כאשר הוא הולך ומסתובב במקום, שמייצר אירוע רב נפגעים, הוא נותן תחושה שהכול בסדר. חז"ל מלמדים אותנו במסכת גיטין בתלמוד בבלי, שמקרה קמצא ובר קמצא, שהיה לתחילתו של החורבן, אירע רק בגלל שהרבנים ישבו בלי אומר ודברים ולא התערבו בריב לא להם, או כלשון הגמרא: "הואיל והוו ייתבי רבנן ולא מחו ביה שמע מיניה קא ניחא להו."

אני אולי הגזמתי בדבריי, כאשר כתבתי שהייתי מבטל את העלייה להר מירון בהילולא דבר יוחאי. אבל לשתוק כאשר מתנהל שם שואה, גם אי אפשר, וההיסטוריה הקדימה אותי. בתרע"א גזרו רבני צפת חרם שלא יבואו נשים כלל להילולה למשך שבע שנים, אולם בניגוד לאסון שלפני מאה שנה, אני לא שמעתי שישבו על המדוכה גדולי ישראל מה לעשות אחרי האסון בתשפ"א. יתרה מזו כן שמעתי קולות, של "ואז מה אם היה אסון, האם מישהו ביטל כליל את הפסטיבלים אחרי אסון ערד, או נפסקו הטסות של מסוקים אחרי אסון המסוקים?!" התחושה כאילו זה עניין חילוני, ואין כל צורך לחשב מסלול מחדש, זה האסון הכי גדול שיכול להיות.

אדרבא, אנחנו צריכים לחשב מסלול מחדש בכל האירועים הגדולים, כי בנפשנו הדבר. וכן, כציבור חרדי יש לנו אחריות שבעתיים, ואנחנו צריכים להיות אחראים על אירועים שאנחנו שותפים בהם, "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך".