הזירה הדיפלומטית: הניצחון הישראלי על חברת הגלידות

סיפור החרם שניסתה חברת בן אנד ג'ריס האמריקנית להטיל על ישראל ושטחי יהודה ושומרון בלחץ ארגוני ה-BDS והקמפיין האנטי ישראלי שהם מובילים הגיע לסיומו השבוע כשמאחורי הקלעים מעורבת לא מעט הדיפלומטיה הישראלית וחברה קמעונאית בינלאומית ענקית שנקלעה לסיטואציה כלכלית שספק אם רצתה להיות בה.

בקצרה, חברת בן אנד ג'ריס האמריקנית שנקנתה על ידי תאגיד יוניליוור העולמי, החליטה להטיל חרם על שטחי יהודה ושומרון ולנתק את קשריה החברה הישראלית שאיתה היה לה הסכם במשך יותר משלושים שנים לייצור והפצת גלידות.

אגב, צריך להניח את האמת על השולחן. החברה האמריקנית, שכמה מחברי הדירקטוריון שלה מקושרים בעצם לתנועת ה-BDS תירצה את צעדיה בחרם על יהודה ושומרון, אבל גורמים בתוכה הודו כי כוותה הייתה להחרים את ישראל באופן מוחלט ולא לאפשר לאף זכיין ישראלי להמשיך ולייצר או לשווק את הגלידות מתוצרתה.

אלא שכאן הייתה ההתעוררות הראשונה של חברת האם יוניליוור, שמסתבר שהמילה האחרונה בכל העניין היא שלה. יוניליוור העולמית יישר קו לזמן מה עם ההחרמה של יהודה ושומרון אבל לא הסכימה לחרם מוחלט על ישראל.

המערכת הדיפלומטית של ישראל נרתמה לעניין באופן מוחלט. היו מעורבים בו גם ראשי מועצות ביו"ש אבל את החלק העיקרי של העבודה עשו אנשי משרד החוץ.

באופן סיזיפי נוהלו שיחות עם מושלים של 35 מדינות בארה"ב שבהן הועבר חוק נגד חרמות על מדינת ישראל וחלקן נאותו ונקטו במהלכים כלכליים הקשורים להשקעות ולקרנות הפנסיה, שהכאיבו לתאגיד יוניליוור בכיס.

במקביל, צוות מצומצם ודיסקרטי שהוביל משרד החוץ פעל גם מול יוניליוור וגם מול החברה המקומית בן אנד ג'ריס ישראל והבעלים שלה אבי זינגר כדי להגיע לעמק השווה בין הצדדים ולמצוא פיתרון שיניח את דעת כולם.

כבר חודשים ארוכים ברור לחברת יוניליוור שהיא נקלעה כאן לסיטואציה מיותרת מבחינתה והיא חיפשה את הדרך לצאת מהמצב עם מינימום נזק. אז אמנם מדובר בשתי חברות פרטיות ולמדינת ישראל אין צד בהסכמים ביניהן, אבל הדרגים הגבוהים ביותר במשרד החוץ היו מעורבים בהרבה מאוד צעדים בתהליך הארוך והסבוך הזה שהסתיים בכך שהחברה הישראלית תוכל לייצר ולשווק את הגלידות בכל רחבי הארץ ללא הגבלה והחוזה של הוארך.

אין ספק שמדובר בניצחון ישראלי מאוד משמעותי בגיזרת המאבק ב-BDS בעיקר בשל הדרך והשותפים לה. ברגע שקבוצת הלחץ שלך כוללת מדינות שמחליטות שלא להשקיע כספי פנסיה בחברות, ברגע שמגלים שידידי ישראל בעולם רבים הרבה יותר ממה שהיה נדמה, מתברר שהחרם מפסיד.

זה אמנם ניצחון אחד, אבל משמעותי מאוד. ישראל עוד תתמודד עם חרמות ובאירופה יש מי שמנסים פעם אחר פעם לסמן מוצרים, הן מישראל והן מיהודה ושומרון. הדיפלומטיה הישראלית עוד תאותגר בתחום הזה, אבל דווקא מקרה יוניליוור הוא דוגמה מצויינת לאיך מנהלים מאבק מתחת לפני השטח, בלי הרבה פרסום של התהליך וקוצרים את הפירות המדיניים בסיומו.

נשיא המדינה יצחק הרצוג ממשיך להיות הדמות המדינית החשובה ביותר כיום בישראל, בפער גדול מראשי הממשלה – זה שבפועל וזה החליפי – יאיר לפיד ונפתלי בנט. השבוע הוא ביקר בירדן שבדיוק טענה יחד עם מצרים שהיא מתנערת מסיכומים אפשריים שמוביל ג'ו ביידן לברית אסטרטגית אזורית עם ישראל ומדינות המפרץ.

הרצוג היום הוא האיש שבידיו הקשרים הנכונים לטפל בסוגיות מעין אלה. כמובן שהוא אינו שר החוץ של מדינת ישראל, אבל בדיוק כמו שדווקא הוא היה זה שחידש את הקשרים עם רג'פ טאיפ ארדואן הטורקי, הרצוג הוא מי שיוציא את הערמונים מהאש עבור הממשלה הנוכחית ביחסים עם ירדן או מצרים.

הנשיא אינו דיפלומט, אבל שנותיו בפוליטיקה בצירוף פעילותו כיו"ר הסוכנות, קנו לו הרבה מאוד אמינות, מצרך יקר מאוד ביחסים בינלאומיים. הנסיעה לירדן, שללא ספק נעשתה בברכתם של לפיד ובנט, היא דוגמה להבנה מדינית שצריך להשתמש בכל הקשרים ובכל הדרכים כדי לקדם את מטרותיה של מדינת ישראל.

זה משהו שלא נעשה בתקופתו של בנימין נתניהו. בעת הזאת כל הכוח רוכז בעיקר אצל ראש הממשלה. משרד החוץ רוקן חלקית מתוכן, נשיא המדינה לא היה אדם שנתניהו רצה לסמוך עליו.

אם בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל, למרות ניסיונו המדיני והיותו מוכר ואהוד בזירה הבינלאומית, כדאי לו בקדנציה הבאה לשחרר מעט ולבזר סמכויות. ראוי שמשרד חוץ של מדינה ירכז כוח דיפלומטי משמעותי וינהל את מערכות היחסים של מדינת ישראל, כמובן בכפוף ובתיאום עם ראש הממשלה. ראוי שאם נשיא המדינה הוא בעל יכולות מדיניות משמעותיות, הדבר יירתם לטובת של המדינה.

אם יש משהו טוב ללמוד מהממשלה הנוכחית זה כיצד לנהל שיתוף פעולה. בסופו של דבר, הצליחו בנט, לפיד והרצוג לשתף פעולה ברמה המדינית, באופן שלא נראה כאן שנים רבות. ברמה המדינית הם ויתרו על הרבה מאוד אגו, כדי שמי שבאמת יכול לקדם נושא, יהיה האדם הרלוונטי במפגש מדיני כזה או אחר.

מעניין יהיה לראות אם יאיר לפיד עצמו ימשיך להתנהל באופן הזה כשיהיה גם ראש הממשלה וגם שר החוץ, בנט יהיה רק ראש הממשלה החליפי והרצוג ימשיך להיות הנשיא.

סוגיות בוערות מרכזיות נמצאות על הפרק: הסכם הגרעין עם איראן הוא אחד העניינים שהכי מעסיקים את המערכת המדינית והמודיעינית של ישראל. עד כה בנט היה זה שנקט במדיניות של שקט יחסי מול האמריקנים אך העברת מסרים תקיפים לגבי התנגדותה של ישראל. עמדתו של לפיד בנושא עדיין לא התבררה די הצורך. הביקור של הנשיא ביידן יהיה הזדמנות להבין לעומק לאן מכוון לפיד מבחינה מדינית והאם זה משנה את עמדתה של ישראל באופן מהותי.

מילה אחת לאופוזיציה שהתעקשה, לפחות עד שעת כתיבת שורות אלה, שלא לאשר את חוקי הויזות לארה"ב רק כדי שההישג לא יהיה של הקואליציה. ובכן, מדובר בבדיחה עצובה. לבנימין נתניהו אמור להיות אינטרס שהוא טובת אזרחי ישראל. אזרחי ישראל מעדיפים שלא להידרש לויזה לארה"ב שעולה כמובן כסף ובימים אלה גם דורשת תהליך המתנה משמעותי.

התהליך הזה התקדם דווקא בחסות ממשל ביידן ואחרי הרבה מאוד שנים כששני שושבינים מרכזיים ישראלים לתהליך: שרת הפנים איילת שקד ושגריר ישראל באו"ם ומי שכיהן גם כשגריר בוושינגטון גלעד ארדן, חבר הליכוד בעצמו. בעוד פחות משנה היינו אמורים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה ולהיכנס להסדר הפוטר את הישראלים מויזה לארה"ב למעט במקרים חריגים.

המהלך של האופוזיציה למנוע זאת הוא קטנוני, מזיק, ואת זה יש לזקוף לרעתה. האזרח הקטן לא יזכור מי השיג את ההישג, אבל אם סיפור הויזות יידחה עכשיו בשנתיים-שלוש הוא יזכור היטב שבנימין נתניהו וחברי הליכוד היו אלה שמנעו את העניין.

נכון, יש מהלכים חשובים מזה. בדיוק לשם כך אני מתעכב על החוק הזה, שמייצג קטנוניות נטו. לפעמים הפוליטיקאים צריכים לחשוב באמת על טובת האזרחים ולא על חצי הגרוש שלהם. כשהם יבואו לבקש את קולכם בבחירות הבאות, כדי שתבחנו היטב על איזה חוקים נאבקו הקואליציה והאופוזיציה בעת פיזור הכנסת ואלו חוקים, לתועלת הציבור, פחות עניינו אותם.