"הגיע הזמן לשנות את שיטת הבחירות בישראל"

שיטת הבחירות בישראל מוכיחה לנו פעם אחר פעם שהיא לא מצליחה להביא ליציבות שלטונית.  אזרחי המדינה תקועים במשבר פוליטי מתמשך הגורר חוסר משילות, חוסר יציבות והתפרקות של החברה. שנת 2022 תהיה השנה הרביעית ברציפות בה נערכות בחירות במדינת ישראל. שיטת הבחירות הנהוגה בישראל אחראית לכך, ואם לא נשנה אותה אנו צפויים לאותן תוצאות – בחירות תכופות כל שנה, וקואליציות לא יציבות הנסחטות על-ידי מפלגות קטנות וקיצוניות.  המפלגות כיום לא מצליחות לקדם את האינטרסים של בוחריהם והמצב הזה מורגש היטב גם בשטח.

שיטת הבחירות הנהוגה בישראל היא גם די נדירה. אם נתבונן בשיטות הבחירות הנהוגות במדינות המתקדמות, נראה כי מלבד מדינות בודדות, סלובקיה והולנד, לא ניתן לזהות עוד מדינות בהן  שיטת בחירות יחסית הדומה לשיטה הישראלית.

לא בחרנו או התאמנו את שיטת הבחירות למציאות הישראלית, אלא קיבלנו אותה בירושה מהמוסדות הציוניים. ההסתדרות הציונית, כמו גם אסיפת העם של הישוב בארץ ישראלי, הורכבו מנציגים שנבחרו לפי רשימות יחסיות.

אולם, כוחו של ההרגל גבר על האומץ בשינוי, והשיטה הזו הוטמעה בישראל, כהסדר זמני שהפך לקבוע. כבר בשנות החמישים החלו להישמע קולות שביקרו את השיטה, בעיקר על כך שהיא מאפשרת לכוחות פוליטיים קטנים יחסים להחזיק בכוח פוליטי גדול. כבר אז נולדה כבר אז הקריאה לעבור לשיטת בחירות אזורית, ודוד בן-גוריון הציע הצעת חוק ב-1958 למעבר לשיטת בחירות אזורית עם 120 מחוזות, הצעה שהובסה על-ידי קואליציית ענק של מפלגות קטנות.

לרוב הביקורת על השיטה הנוכחית מתמקדת בחוסר יציבות ובחוסר משילות. היא מאפשרת לקבוצות כוח קטנות ומאורגנות להשתלט על השיח הציבורי, להכתיב מהלכים ולקבוע סדרי שלטון.

השיטה הנוכחית גורמת למעשה לאיבוד האמון גם בגלל הריחוק בין בוחר לנבחר. לאזרח הפשוט אין כתובת, אין נציג קונקרטי  שיכול להיאבק למען האינטרסים שלו. כתוצאה מכך, המערכת הפוליטית מתקשה לזהות ולענות על הצרכים של החברה ולהגיב לשינויי המציאות.

אז מה האופציה האפשרית? שיטת בחירות אזורית המחלקת את ישראל ל- 120 מחוזות. מודל בן זקן – בראון התבסס על נותנים מבחירות קודמות ופיזור הקלפיות בישראל. בנוסף המודל מתבסס על אלגוריתם שהונחה לחבר קלפיות על בסיס קרבה גאוגרפית עד לכדי מסה קריטית של 52 אלף מצביעים, מנדט אחד. התוצאה שעולה היא חלוקה של ישראל לאזורי בחירה, עם פיזור נכון של הייצוג לאזורים שונים.

היתרונות בשיטה האזורית, החל מיצירת קשר בין סמכות לאחריות של הנציג הנבחר ועד הפיכת השדה הפוליטי לנשלט בידי רוב האזרחים ולא בידי קבוצות מיעוט, או בידי תקשורת ומוסדות אחרים. כמובן שכתוצאה מכך ניתן יהיה להרוויח יצירת שיח פוליטי מתון וקונסטרוקטיבי הפונה ליצירת חיים משותפים טובים יותר.

אולם, התוצר החשוב ביותר של שיטת הבחירות האזורית אינו רק תיקון ליקויי התפקוד של המערכת הפוליטית. שיטה כזו למעשה יוצרת ישראל חדשה אשר במקום הדגשת הזהויות המטפיזיות המרכיבות אותה (ערבים/יהודים, מזרחים/אשכנזים, דתיים/חילונים) תתאפשר לידתן של זהויות חדשות, זהויות אזוריות, ושל אליטות חדשות- אליטות אזוריות. זאת ועוד, כיום המפה הפוליטית מייצגת בעיקר את תל אביב והאינטרסים שלה, אולם בחלוקה אזורית נקבל מדינה עם שווי משקל פוליטי, לנגב יהיו כ-9 מחוזות, לגליל העליון כ-10, לקריות -3 לאשדוד 3, ולנתניה 4 מנדטים.  במקום תל-אביב שיש לה מדינה, ישראל והזהות הישראלית תורכב למעשה מ -120 חלקי פאזל של זהויות אזוריות. מתוך כך, ישראל לא תיתפס כמגלמת קבוצות כוח קטנות, אלא כבבואה של האזרחים כולם .

הכותב הוא פרופסור, ראש המכון למחשבה ישראלית ומרצה בקריה האקדמית אונו