יומא דהילולא: מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל

בכ"ט תמוז תרפ"ד החלה מסכת חייו של ראש הישיבה זצ"ל. ביום השמיני הכניסו אביו רבי אליהו זצ"ל בבריתו של אברהם אבינו, באמצעות שליחו רבה של ירושלים הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ששימש כמוהל.

בשנות ילדותו נמנה על ילדי תלמוד התורה של עדת הבוכרים 'בני ציון' בניהולו של הרב משה פרוש ז"ל, ובכ"ט תמוז תרצ"ז, ביום בו נכנס לנועם עול תורה ומצוות, הביא אותו אביו הגאון רבי אליהו אבא שאול זצ"ל, למפתנה של הישיבה הנודעת 'פורת יוסף' בירושלים, אותה לא עזב עד ליומו האחרון.

את דרכו במסילה העולה זכה לעשות הנער הצעיר בהדרכתם הצמודה של ראשי הישיבה גדולי עולם שהעניקו חמה בקומתם. קשר מופלא וייחודי התחיל מכניסתו ביום הבר-מצווה להיכלה של 'פורת יוסף', אז נקשרה נפשו בנפש מורו ורבו מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרה עטיה זצ"ל, עד שהחשיבו ברבות הימים ל'רבו מובהק' על כל המשמעויות הכרוכות בכך.

סדרי הלימוד בישיבה שנפרשו משעות הבוקר המוקדמות ועד לתפילת המנחה, לא היה בהם כדי להשביע את רעבונו של הבחור שרעב היה עד כלות ללחמה של תורה. וכך היה זה מחזה נפוץ לראותו יושב בשעות הערב בבתי מדרשות שונים בשכונות ירושלים הסמוכות, כמו 'צופיוף' בשכונת הבוכרים ו'באר שבע' בשכונת בית ישראל, שם הכיר את ראב"ד העדה החרדית הגאון רבי דוד יונגרייז זצ"ל, ונרקמה ביניהם מערכת יחסים ארוכה ועמוסה בחידושי הלכה, והנהגות ישרות ביראת שמים ומידות טובות. ידידות מופלאה זו בין החכם הספרדי הצעיר לדיין האשכנזי המבוגר ניצניה בהתפעלותו היתירה של הגר"ד יונגרייז זצ"ל מכישוריו וידיעותיו המקיפות של הבחור מ'פורת יוסף' בכל מכמני התורה. בשעות המאוחרות יותר הגה בתורה בהיכלה של ישיבת 'חברון' בגאולה.

מלבד ראש הישיבה הגר"ע עטיה, ישב הגרב"צ רבות גם בחברתו של ראש הישיבה הגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, שלמרות גילו הצעיר מונה כבר באותם ימים למסור שיעורים בישיבה. הגרב"צ נמנה על בני השיעור הראשון ששמעו את שיעורים מפיו של הגר"י צדקה, ונחשב אצלו ל'תלמיד חבר'.

ידידות עוז הייתה לו לחכם בן ציון זצ"ל, עם חבריו לישיבה, מנהיגי עולם התורה של הדור שלאחר מכן. בראשם היה כמובן מרן הראשל"צ הגאון רבנו עובדיה יוסף זצ"ל, אך גם עם הגאון רבי יהודה מועלם והגאון רבי יוסף עדס מראשי ישיבת 'פורת יוסף' והגאון רבי ציון לוי רבה של פנמה, זכר צדיקים לברכה.

קשרי הידידות עם מרן מאור ישראל הגר"ע יוסף זצ"ל הבשיל עד מהרה לכדי קביעת 'חברותא'. "כשהיינו לומדים יחד", שח רבי בן ציון לימים, "היינו לומדים עשרה דפים בעיון וארבעים דפים בבקיאות, בעל פה".

השניים שקדו על תלמודם בין הסדרים, כשאת יומם היו פותחים בבית הכנסת 'אוהל רחל' כבר עם נץ החמה. "היינו מתפללים בבית הכנסת "אוהל רחל" עם הנץ החמה, ונשארים ללמוד דף גמרא בחורף, ושניים ושלוש דפים בקיץ. רצים הביתה לארוחת בוקר חפוזה, "פת שחרית" בשבע דקות – מנטילת ידיים ועד לאחר ברכת המזון, וממהרים להיוועד וללכת יחדיו. בדרך היו חוזרים בעל פה על הדפים שלמדו בבוקר, וציין בהתפעלות: "פלא! דף גמרא שלמדנו זה עתה לראשונה, היה אצל חכם עובדיה כמונח בכיסו!" סיפר חכם בן ציון והפטיר בצניעות: "הרבה מסכתות שנינו כך!"

כעבור שנים רבות, השתתף חכם בן ציון בסעודת סיום מסכת מועד קטן שערך מרן מאור ישראל רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. כשנתבקש חכם בן ציון לשאת דברים, אמר: "מסכתות רבות למדנו בצעירותינו בצוותא, וחזרנו עליהם כמה פעמים. אין פלא שהיו שגורות בפינו. אבל למסכת מועד קטן הקדשנו רק את שלושת הימים, ז' אב עד תשעה באב, פרק ליום ולמחרת שבנו לסדרי לימודינו הרגילים. וידועים דברי רבותינו, שהלומד ואינו חוזר כזורע ואינו קוצר. ומפעם לפעם, בעת לימודינו, עלו סוגיות במסכת זו. ויכולני להעיד שהייתה שגורה על לשונו של חכם עובדיה מילה במילה, לא נשתכח ממנו דבר!"

בט' בסיון תש"ט נכנס רבינו לחופה ונשא את אשתו הרבנית הצדקנית מרת הדסה מסעודה שהרבני, בתו של 'השקדן הירושלמי' רבי יוסף שהרבני ונכדתו של המקובל הגה"צ רבי יהושע שהרבני זצ"ל. יחסי החותן והחתן היו קרובים מאוד, והיו נוהגים הם ללמוד יחד בחברותא בערב שבת אחר הצהריים, ויחד עמלו על חיבורים תורניים חשובים.

אחרי נישואיו המשיך רבי בן ציון לפקוד את היכלה של 'פורת יוסף' ומורו ורבו ראש הישיבה הגר"ע עטיה ביקש לצרפו לסגל ההוראה של הישיבה. כשהתברר לראש הישיבה כי בקופת הישיבה אין די כסף להחזיק את ראש הישיבה המיועד, הודיע כי מבקש הוא שיחתכו ממשכורתו מחצית, ויתנו את הסכום לרבי בן ציון. משראו בהנהלת הישיבה את נחרצותו של ראש הישיבה הבינו הכול שאכן דבר הוא, ויש לעשות הכול כדי שרבי בן ציון אבא שאול יהיה חלק מצוות הישיבה.

בשנים הראשונות הופקד הגרב"צ על מסירת השיעורים לנערים הרכים שזה עתה באו בשערי הישיבה, בגילאי 13 ומעלה, ובמשך השנים שימש כר"מ לכיתות גבוהות יותר ואף לאברכים.

כל חייו ראה לנגד עיניו מטרה אחת ויחידה להרביץ תורה ברבים, להרבות תורה בעולם ולהעמיד תלמידים הרבה. דגש מיוחד הניח על איכות הלימוד שיהיה על מנת לקיים, ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כאב לראות את המצב ששרר אז כאשר מורי הוראה רבים לא שימשו כל צרכם ולא ידעו מספיק טוב את ההלכות על בורים, וכך נוצרו מכשולות ותקלות ליהודים ששאלו לדעתם.

את כל כוחותיו הפנה רבינו לעיסוק עם התלמידים אותם ראה כבניו ממש, לא היה לו בעולמו מאום מלבד הרבצת תורה והעמדת תלמידים, גם עיסוקים תורניים אחרים לא מצאו מקום בדל"ת אמותיו המצומצמות, ראשו ורובו וכל מעייניו היו נתונים אך ורק לשומעי לקחו בשיעורים אותם מסר בישיבה, כך לדוגמה לא התעסק רבינו בעריכת כתביו בהם העלה עלי גיליון את חידושיו הרבים מכל השנים, חידושים רבים נאגרו במהלך השנים במחברות שכתב, אבל ראש הישיבה לא פינה מזמנו לשם עריכתם והוצאתם לאור. יתרות הזמן שהיו לו הוקדשו להרבצת תורה ברבים בלבד.

תלמידיו שנוכחו לראות בטוב העצום, ואין טוב אלא תורה, הגנוז בין בתרי כתביו, עטו על המציאה כמוצאי שלל רב. קבוצה מבחירי תלמידיו לקחו על עצמם את עול העריכה וההוצאה לאור של כתביו, שהפכו לסדרות ספרים מרובות כרכים, ולאבני יסוד בעולם הישיבות והיכלות בתי הדין. בשנת תשמ"ז יצא לאור הכרך הראשון של שו"ת 'אור לציון' שקנה לו שם טוב בעולם התורה.

בי"ג בסיון ה'תשמ"ג מיד לאחר שסיים להספיד בלוויה של גאב"ד העדה החרדית הספרדית, הגאון רבי יעקב מוצפי, לקה חכם בן ציון באירוע מוחי וסבל משיתוק חלקי, ממנו לא התאושש. ב-י"ט בתמוז התשנ"ח, הלך לעולמו כשרבבות מלווים אותו למנוחת עולמים, אל מקום מנוחתו כבוד בבית העלמין סנהדריה בירושלים.

אחר לכתו ביכו גדולי עולם בראשם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל והראשון לציון הגאון הגדול רבי מרדכי אליהו זצ"ל, אך גם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף השם. הותיר אחריו את בנו מחמדו הגאון רבי אליהו זצ"ל, ראש ישיבת 'אור לציון' בירושלים, כמו גם את ספריו המפוארים 'אור לציון' – שו"ת, חידושים על התורה ודברי מוסר.