נקודת מבט
האשם התורן • בין התפטרות לביא לפרשת מטות
כאחד שמתמודד יום יום, רגע, רגע, עם פטירתם של תלמידי ובני האהובים והיקרים, ועם פציעה שיש לה השלכות חוץ מהפוסט טראומה, לא מצאתי מזור לנפשי עם התפטרותו של הממ"ז • הרב אביגדור חיות
אולי זה נשמע קל, אבל לכתוב טור שבועי זה לא קל בכלל.
לא, אני ממש לא בא להתבכיין, אלא רק לגלות קצת מאחורי הקלעים.
כמה ימים לפני כתיבת הטור אתה כבר מתחיל לחשוב, על מה אכתוב ואיך אכתוב. לקשר את זה לפרשת השבוע או לא ולאחר כתיבת הטור, לבדוק האם הוא לא עוקצני או ציני מידי וכן הלאה. עד שכבוד העורך מקבל את ההודעה המיוחלת 'אצלך במייל' הטור עובר הרבה תהפוכות.
השבוע התחלתי לכתוב את הטור דווקא מוקדם, אולם היו כל מיני נסיבות שעיכבו אותי. הטור מתקדם אבל אני מרגיש שמשהו חסר, זה לא זה, מתלבט אם לשלוח או לא, ואז זה קורה.
יום שני. אני לומד עם החברותא היקר שלי, הטלפון על רטט ובעוד אנחנו באמצע הלימוד צוללים יחד בים התלמוד וכל רגע הוא הנאה צרופה, באופן חריג הטלפון לא מפסיק לרטוט. פעם ועוד פעם, ביקשתי את סליחתו של החברותא והבטתי לצג המכשיר לראות מי זה, אולי זה משהו דחוף.
אני רואה את הטלפונים בזה אחר זה, זה לא מהבית או מאיזה מוקד חרום כלשהו, אבל את המספרים אני מכיר, הו הו מכיר. המספר של הערוץ הזה, והשני של הכתב ההוא, מהרדיו הזה ומהמתחרה וכן הלאה. הבנתי שקרה משהו שקשור למירון, אבל הבנתי עוד יותר כמה חשוב הלימוד שלי בזמן הזה.
הסתקרנתי? בוודאי שכן, וברגע של חולשה כשהחברותא יצא לרגע, אפילו עניתי ושמעתי במה מדובר, אבל דחיתי את בקשת התגובה בנימוס עד לאחר הלימוד.
סיימנו ללמוד, נפרדתי מהחברותא, ואז התפניתי לעסוק בדבר הכל כך חשוב: התפטרותו של ניצב שמעון לביא מפיקוד מחוז צפון במשטרה, ומהמשטרה בכלל.
"אז מה אתה אומר" נשאלתי על ידי אינספור גורמים. האמת היא ששום התפטרות ושום לקיחת אחריות לא תחזיר לי את ידידיה בני הבכור, ולא את תלמידי היקר מוישי. אם מר שמעון לביא היקר רואה את עצמו כגורם אחראי ומתפטר בשל כך, אזי יפה מאוד אבל לא זה מה שיביא מזור לנפשנו.
קראתי בעיון את מכתבו המלא במלל, ומלא בעצם בשום דבר. הוא בעצמו הרי לא יודע מה גרם לאסון, נטילת אחריות היא תמיד דבר טוב, אבל אחריות על מה? אם באמת היה שם כשל, אז התפטרות אינה בהכרח הפתרון, זה בערך כמו שאקח אחריות אישית על הצונאמי ביפן ואתפטר מתפקידי כמלמד בכיתה ח'.
אם כבודו חושב שיש לו יד בכשל, אז שכבודו יקום ויאמר מה ניתן לעשות כדי למנוע את זה. זו הסיבה שצרמו לי מאוד המילים הבאות המופיעות בהודעת הפרישה: "לפני מספר שבועות פיקדתי על חגיגות ל"ג בעומר בהר מירון… ('חגיגות' הא?! הילולה קוראים לזה אם לא איכפת לך) הפיקוד על אירוע זה היווה עבורי ועבור המחוז הצפוני מעין סגירת מעגל, מעין השלמה סמלית…" וואו כמעט התרגשתי אילולי מתווה ההילולה השנה שקרס לחלוטין ולעניות דעתי דווקא בגלל שאותו אדם שפיקד עליו השנה הוא זה שפיקד עליו בשנה שעברה בזמן האסון. 'סגירת מעגל'… השאלה איזה מעגל.
כאחד שמתמודד יום יום, רגע, רגע, עם פטירתם של תלמידי ובני האהובים והיקרים, כאחד שמתמודד עם פציעה שיש לה השלכות גם שנה וקצת אחרי, ו..כן גם עם פוסט טראומה, שהרי בכל זאת הייתי שם, חוויתי על בשרי את האסון, ראיתי קצת יותר מידי ממה שאדם אמור וצריך לראות, לא מצאתי מזור לנפשי עם התפטרותו של הנ"ל.
אדגיש: לקיחת אחריות היא דבר מצוין, רק השאלה האם זה נעשה כהצהרה פומפוזית בלבד או שיהיה שם מישהו שירים את הכפפה ויעשה סדר אמיתי, ללא גדרות ומחסומים, אלא ניהול אמיתי, טוב וישר והיה זה שכרנו.
מנהיג אמיתי מחפש את טובת פקודיו, את טובת מי שהוא אחראי עליו ולא בורח ומתחמק מהמערכה, גילוי נאות: אינני חושב באופן אישי כי האיש אשם במשהו. אינני יודע כפי שהוא עצמו אינו יודע, וחלילה אינני בא להמעיט מערכו וממה שעשה עבור עם ישראל, אני מדבר רק על ההתפטרות שבעיני לא משרתת שום מטרה נראית לעין.
בפרשתנו מופיע ציוויו של הקב"ה למשה רבנו: "צרור את המדיינים והכיתם אותם ואחר תיאסף אל עמך". משה רבנו מבין טוב מאוד כי פטירתו מהעולם תלויה במלחמת מדיין, אם הוא היה מחפש את טובתו האישית, עליו היה לדחות את המלחמה הזאת כמה שיותר שהרי מדוע שישלם מחיר על מנת שעם ישראל יכנסו מוקדם לארץ? גם ככה הם לא גמרו להתלונן במדבר על כל דבר כמעט, ובכלל מה עם קצת הכרת הטוב על ההנהגה שלו מאז מצרים, אז שימתינו מעט בסבלנות, וכשימצא את המקום והזמן התאים ייגש למלחמה הזאת…
כן, כך היה חושב אדם רגיל ובצדק, אבל לא משה רבנו. הוא יודע טוב טוב מה ההשלכות, אבל כשברור לו שזה רצונו של הקב"ה, הוא מוחק את עצמו, מי אני ומה הם רצונותיי מול רצונו של השם יתברך. הוא רוצה שנכה את המדיינים, אז זה יקרה וכמה שיותר מהר.
לענייננו, חשתי כי הקב"ה בא שוב לבחון את אמונתי. "הנה קח לך אשם, הוא אפילו מצהיר על אחריותו ומשלם על כך מחיר, היו כשלים וכעת הם מתחילים לצוץ".
התשובה שלי היא: ריבונו של עולם, לא אשם כזה או אחר ייקח ממני את אמונתי השלימה בך. ברור לי מעל לכל צל של ספק כי אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, הכל מתוכנן בצורה מדויקת ממך. ישבתי עם עצמי באותו ליל שלישי לשחזר לעצמי שוב ושוב דקה אחרי דקה את ליל האסון, את שעת ההגעה למירון, מה הספקנו, ואיך הכל 'דפק כמו שעון' כדי שנהיה שם בדיוק בזמן שהקב"ה רצה בתכנון מדוייק.
אם היו שליחים לא טובים, זה כבר דבר שלא תלוי בי, זה עניין שלהם ושל חשבון נפש שלהם. אני לעומת זאת, מעדיף להשליך את יהבי על הקב"ה, לחיות איתו הכי קרוב שרק יכול להיות ולקבל ממנו את החיבוק הכי חם שיש, מאשר לצפות לבני אדם שייקחו אחריות נבובה שלא תיתן לי שום דבר. על זה בדיוק נאמר 'ובחרת בחיים'.
