"גם באירופה מזהים: הממשלה מדברת אחרת"/ פרשנות

לפעמים צריך אדם אחד כדי למקד סוגיה שלמה. הביקור של ג'ו ביידן שם, אחרי הרבה זמן, את הפוקוס על שינוי ההתנהלות של ממשלת ישראל הנוכחית כלפי הממשל האמריקני בכל הקשור לפלסטינים – כמעט יישור קו של ממש.

נתחיל מהקונסוליה לפלסטינים אותה הצהירו ראש הממשלה יאיר לפיד וראש הממשלה החליפי נפתלי בנט שלא יתנו לפתוח במזרח ירושלים. אותם השניים הסכימו בהסכמה שקטה שהאמריקנים יעשו צעד גרוע הרבה יותר. עוד לפני ביקורו של ביידן שודרג מעמדה של המחלקה לעניינים פלסטיניים ששכנה בשגרירות והנשיא לשעבר טראמפ קיצץ את הכנפיים שלה והכפיף אותה לשגריר ארה"ב בישראל.

בנט ולפיד נתנו את הסכמתם שיהיה מדובר ביישות שונה לגמרי: ישות למען הפלסטינים שהיא נציגות של ממש, שפועלת בהובלת נציג ממחלקת המדינה וכפופה ומדווחת היישר למחלקת המדינה (שעמדתה כלפי ישראל ידועה היטב) ולא לשגריר. זאת אומרת לא הסכימו לקונסוליה במזרח ירושלים, אבל הסכימו לנציגות דיפלומטית פעילה לפלסטינים במערב העיר.

אחר כך באה הסכמה שבשתיקה נוספת לצעד שלא נעשה אף פעם בעבר – ביקור של נשיא אמריקני במזרח ירושלים לבד וללא ליווי ישראלי – באמירה ברורה שהממשלה מבקש למחוק את הישגיו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ ורואה במזרח ירושלים כמקום אקס טריטוריאלי שייתכן ויכול להיות בעתיד חלק מהמדינה הפלסטינית.

כדי לחזק את הכל, ביידן אמר כבר במהלך הדברים הראשונים שנשא לאחר הירידה מהאייר פורס 1 כי הוא רוצה לקדם את פיתרון שתי המדינות.

אבו מאזן השקיף על כל המצב הזה מרחוק והבין ששיחקה לו השעה. הוא גם יכול לשחק את הנעלב כפי שהוא נוהג לעשות כבר שנים, גם להציג את עצמו כמסכן מול ביידן החביב – ואז גם לקבל הצהרות שינעמו לאוזניו.

כך נתן אבו מאזן נאום שבו דיבר על "שלום של אמיצים שנעשה באוסלו" שאליו הוא מייחל לחזור, לטענתו, ובאותה נשימה העלה שורה של דרישות מביידן, כאילו נשיא ארה"ב הפך להיות מזכירה בלשכת יו"ר הרשות הפלסטינית.

הוא דרש את הקונסוליה, כי ההישג הנוכחי של נציגות לפלסטינים במערב ירושלים לא הספיק לו, דרש גם להוציא את אש"ף מרשימת ארגוני הטרור בארה"ב וכן לפתוח את משרדי הארגון בוושינגטון אותם סגר לגמרי טראמפ.

מה הוא יקבל? אין לדעת. היה נראה שהאמריקנים כל כך להוטים לרצות את הפלסטינים ולקרב אותם אליהם, שדברים כמו פתיחת משרדי אש"ף מחדש יהיו צעד מהיר. בינתיים אגב, זה לא קרה.

אבל אבו מאזן קיבל מתנה אחרת. נאום הנשיא ביידן לצידו כלל הצהרה מביכה לגבי "מסכנות" הפלסטינים וטענה שלדעתו "מגיעה להם מדינה".

לא רק ביידן גם באירופה זיהו שהממשלה הנוכחית מדברת בשפה אחרת מאשר דיברו בה בעשור האחרון.

לשכת ראש הממשלה דיווחה בצהלה גלויה השבוע ששרי החוץ של האיחוד האירופי החליטו לחדש את כינוס מועצת האסוציאציה עם ישראל לראשונה זה למעלה מ-10 שנים. מועצת האסוציאציה היא הגוף המדיני הבכיר המופקד על קידום מכלול היחסים בין ישראל לבין האיחוד האירופי, כולל במישור המדיני, הכלכלי והטכנולוגי.

זה נשמע טוב נכון? אבל שימו לב, הגוף זה לא התנהל כמעט בכל שנות שלטונו של בנימין נתניהו. לא כי נתניהו התנגד, אלא כי האירופים רצו מישהו שיישר איתם קו ויחתור לתת מחוות לפלסטינים ולהסכים לפיתרון שתי המדינות.

ההתעוררות האירופית, אינה מגיע בחלל ריק. האירופים מבינים שעם לפיד וגנץ בראש, יש להם סיכוי להנחיל את הרעיונות שלהם ולמצוא שותפים אמיתיים. לפיד לא אמר אף פעם שהוא מתנגד למדינה פלסטינית או למפגשים עם אבו מאזן. בני גנץ נפגש אותו בשנה האחרונה, יותר פעמים ממה שאנשי מרצ נפגשו איתו בשנים האחרונות.

ממשלת ישראל שינתה כיוון בתחום המדיני מהקצה אל הקצה ואת הויתורים המרכזיים שלה עשתה כשהיא הופכת להיות ממשלת מעבר ובתקופת בחירות. לא ממש הגון כלפי אזרחי ישראל ובעיקר – משהו שהיה מעורר זעם רב מאוד ודיבורים על שחיתות שלטונית – אם לפיד וגנץ היו באופוזיציה.

המצב שתואר כאן צריך בעצם לעורר כל מי שמסתכל על יצור הכלאיים המוזר שנקרא "כחול לבן – התקווה החדשה". זו באמת מפלגה שקשה להבין את החיבורים בתוכה.

האנשים שהבטיחו להילחם בהשתלטות הפלסטינית על שטחי C, זאב אלקין וגדעון סער, הצטרפו לבני גנץ, האיש שמונע את המאבק הזה ועושה כל שביכולתו כדי להצר את צעדיה של ההתיישבות ביהודה ושומרון.

זו לא מפלגת ימין – זה כמובן ברור. זו מפלגת מרכז עם נטייה לשמאל, שכוחה של תקווה חדשה שתשרוד אך ורק בזכות בני גנץ ואין לה שום זכות קיום אחרת, יהיה בה מינורי. זו מפלגה שהאוריינטציה שלה רואה בהנהגה הפלסטינית בת שיח ולא מעודדת טרור. זה חיבור בין מפלגה שהיתה צריכה לשרוד, למפלגה שרצתה להגדיל מעט את כוחה ולהפוך למשמעותית יותר.

הבעיה של גנץ היא שהתרגיל שלו שקוף מאוד. הוא רוצה להיות ראש ממשלה ברוטציה בכל ממשלה שתקום. הסיפור של בנט ולפיד היה כנראה כל כך מוצלח בעיניו, שהוא אומר לעצמו שאם מישהו הירשה לעצמו לשבת במשרד ראש הממשלה עם שבעה מנדטים אז הוא יוכל לעשות זאת עם 10-11.

גנץ, יש לציין, נחשב בעיני בתחילת דרכו כאדם שלא מבין כלום בפוליטיקה אבל כזה שהוא מענטש. מסתבר שמתחת למעטה הזה, לאט לאט הוא למד היטב את החומר. בשם מלים מפוצצות כמו "אחריות" או "מתינות", הוא עובד על כולנו. אין לי ספק שביטחון ישראל חשוב לו, אבל גם אין ספק שהוא עובד בשביל השם בני גנץ, הרבה יותר מאשר בשביל אזרחי ישראל.

גנץ חולם עכשיו להיות מישהו אחר. הוא חולם להיות לשון מאזניים כמו נפתלי בנט לפני קצת יותר משנה. הוא מכוון את כל כוחו לשם ואם יצליח, ירוויח מכך גם גדעון סער.

מצד שני, מי שרואה את התנהלותו של גנץ בשנה האחרונה כלפי ההתיישבות ביהודה ושומרון צריך להבין שהוא לא יכול להיות האיש שאחראי על המתיישבים והנעשה בחייהם. שהוא לא יכול לטפל באישורי בנייה בהתיישבות אותם הוא טוען שהוא נותן ברוחב לב, כשלמעשה הוא מעכב את רובם על שולחנו, בעוד לפלסטינים הוא מאשר בנייה ביד רחבה כולל שש תוכניות מתאר בשטחי C (ששייכים לישראל) רק כעת בביקור ביידן.

הימין, שאומר שהוא רוצה לחזור למשול, יצטרך להיות מאוד נחוש בממשלה הבאה אבל גם יצטרך להיות מאוד מחושב כדי להגיע אליה. זה לא יהיה פשוט בכלל, אבל הממשלה הנוכחית מעידה כאלף עדים על הצורך האקוטי בשינוי פוליטי במדינת ישראל.