ביקור ביידן, המסרים הישראלים והוויתורים/ פרשנות

הרטוריקה שנשמעה בישראל לקראת ובמהלך ביקורו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן צריכה להדאיג את כולנו. הממשלה, שדיברה על כך שלא תעשה שום צעד יוצא דופן, ניצלה את הביקור כדי לעכב תוכניות בנייה ליהודים בירושלים ולאשר מנגד הכשרה של שש תוכניות מתאר לפלסטינים שבעצם לוקחות בנייה בלתי חוקית בשטחי C השייכים לישראל ומכשירה את גזלתם בידי הפלסטינים.

האמירה של ראש הממשלה שבמקום סבבי לחימה נגד מחבלים בעזה צריך לחשוב על "פתרונות אחרים" כשהוא מתכוון לרכך את האמירות האמריקניות על פיתרון שתי המדינות, העידה בדיוק מה הנרטיב.

כך גם כשביידן אמר על השטיח האדום בנתב"ג כי למרות שהוא יודע שהדבר שנוי במחלוקת בישראל הוא תומך בפיתרון שתי המדינות וינסה לקדם אותו, איש לא הופתע. בממשלת ישראל הכינו להצהרת הנשיא את הקרקע.

אי אפשר היה גם שלא לשים לב לתדרוך המפורש של היועץ האמריקני לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן שהצהיר שהאמריקנים ממש לא ויתרו על תוכניותיהם ורצונותיהם להקים מחדש את הקונסוליה לפלסטינים בירושלים, הצהרה שנשמעה גם מפי בכירים בממשל לפני ביקורו של ביידן, וגם על ידי השגריר בישראל תום ניידס.

ממשלת ישראל הנוכחית היא חלשה מדינית, בכך אין ספק. אמירות שמחזירות את הרלוונטיות של הפלסטינים למרות שכולם בממשלה יודעים שאין באמת פרטנר בעת הנוכחית, המירוץ מי משוחח ראשון עם אבו מאזן שהיה בשבוע שעבר בניצוחו של בני גנץ שהזדרז למוקטעה ברמאללה, כל אלה מעידים שמדובר בממשלה שמסתכלת על תמונה מאוד צרה ותועלתנית.

כשגנץ רץ אל אבו מאזן, קשה לי להאמין שרק ביטחון ישראל לנגד עיניו ולא הבחירות. כשלפיד משוחח עם אבו מאזן הוא קורץ לשמאל מרכז ומסמן לעצמו עוד וי במשימות שלו לקמפיין הבחירות.

המסרים מהצד הישראלי עוד לפני ביקורו של ביידן היתה נכונות לאמירות משמעותיות בנושא הפלסטיני. לויתורים והתרפסות כדי לרצות את האמריקנים. אבל ראש הממשלה וחלק משריו שכחו שהם נבחרו כדי לפעול למען אזרחי ישראל ולא כדי לרצות את נשיא ארה"ב או פקידיו.

המרדף אחרי המחוות לפלסטינים היה כרוניקה ידועה מראש של התפרקות. אם נפתלי בנט עוד החזיק מעט את הסכר, הרי אחרי שהלך אין באמת כוחות ימין שיש להם השפעה בממשלה. גדעון סער זכה לגלגל הצלה מבני גנץ ונראה שהוא לא יהיה זה שיצא מהתדמית ה'ממלכתית' שיצר לעצמו כדי להתעמת על החלטות שמסכנות את ביטחון חלק מאזרחי ישראל שהצביע לו. שרי הקבינט לא עודכנו בצעדים כמתבקש כי היה אפשר לנסות להתווכח ולחסום אותם שם.

יותר מדי מפלגות לא דמוקרטיות במהותן, כאלו שמנהיגן בוחר את הרשימה המתאימה לו סובבות את "הפוליטיקה החדשה" מבית היוצר של לפיד, גנץ וסער. אולי בשל כך "שכח" ראש הממשלה לעדכן חלק משריו ובעיקר את אלה שעלולים להרים קול זעקה על המחוות לפלסטינים.

אין לי שמץ של ספק במחוייבות של ביידן לביטחון ישראל, מהזווית שלו. הוא בטוח במעשיו. השאלה היא מה הזווית הישראלית ומה הצעד הנכון למען אזרחי ישראל. ביידן יודע שבירושלים עסוקים בעיקר באיראן ולכן כל המחוות והשיח הנעים כלפי הפלסטינים הן רווח נקי מבחינתו. האשליה שיוצרת לו הממשלה הנוכחית שיש על מה לדבר בחזרה לשולחן המשא ומתן הפלסטיני היא בדיחה עצובה.

אמנם בממשל ביידן יש הרבה כוחות שמנסים לפעול כדי לקדם משהו בין ישראל והפלסטינים, אבל זה קורה מסיבה אחת: שטראמפ עשה את זה אחרת ושהמפלגה הדמוקרטית עשתה את זה תמיד בצורה מסויימת.

אם הממשלה הנוכחית היתה רוצה לעשות מהלך משמעותי היא קודם כל היתה מסבירה לביידן ואנשיו שצריך לצאת מהקיבעון. שהפרדיגמה שהפלסטינים מסכנים וישראל היא כובשת מיצתה את עצמה. כל מדינות ערב המתונות כבר הבינו שהפלסטינים הם הבעיה של עצמם ושברגע שירצו לפתור את הבעיה יהיה מהצד הישראלי מישהו שישב איתם וינסה גם לבוא לקראתם.

בארה"ב עדיין בטוחים שזה יעבוד בצורה אחרת, בדרכים הישנות. חבל שאין בממשלת ישראל גורם אחד לרפואה שהעביר מסר אמיתי לפיו אין באמת עם מי לדבר והדרך צריכה להיות שונה לגמרי. אולי זה חוסר הניסיון המדיני, אולי זה פשוט קשור לבחירות.

ביקור ביידן חשף גם קצת שהשיח סביב החלוקה והקרדיט שנראה כאידיליה אחת גדולה בין ראש הממשלה יאיר לפיד והנשיא יצחק הרצוג, לא באמת כזה.

הפרסום על הויכוח סביב מי ינאם ראשון בטקס פתיחת המכביה שבו היה אמור להשתתף הנשיא האמריקני היה מביך. לפיד עשה הכל כדי להיות זה שמסומן כמארח הרשמי של ג'ו ביידן, למרות שעד לפני שבועות אחדים היה בכלל אמור לתפקד כשר החוץ בממשלה ולהיות יחד עם השרים האחרים בטריבונה.

זה היה עוד יותר מביך לאור העובדה שהרצוג הוזמן לנאום ראשון כי כך נהוג מאז ומעולם בטקס פתיחת המכביה, שהנשיא הישראלי נואם ראשון. מארגני האירוע הם אלו שקיבלו בקשות מצד אנשי לפיד לאפשר לו להיות הנואם המרכזי באירוע ודחו אותה. הם לא התכוונו לשנות מהמסורת.  מהצד של לפיד שקלו לבטל את בואו אבל זה היה נראה רע, אז סיכמו שיבוא.

אין ספק שבשביל לפיד הביקור של ג'ו ביידן נועד לשוות לו תדמית ממלכתית, של מנהיג. רק צריך לזכור שלפיד ראש ממשלת המעבר בערך שבועיים. בזה מסתכם ניסיונו. אף תמונה עם ג'ו ביידן לא תשנה את העובדה הזו. במיוחד כשבעוד את ידו של לפיד ביידן לא לחץ, זכה היריב, בנימין נתניהו בלחיצת יד חמה ובמשפט "אתה יודע שאני אוהב אותך".

לפיד ידע גם לגמד כמה שיותר את חלקו של נפתלי בנט בביקורו של ביידן. הוא הפך אותו על השטיח האדום לסרח עודף באופן שמבזה את בנט שנגרר אחרי הנשיאים וראש הממשלה. בנט ממש לא התכוון לגנוב ללפיד את ההצגה, אבל ראש הממשלה היה יכול לתת למי שהעביר אליו את השרביט מעט יותר כבוד.

יאיר לפיד, אם הוא רוצה להיות במקום של ניצחון בבחירות הבאות, צריך לדעת את מקומו. גנץ עושה עכשיו מהלכים שיכרסמו בו ויבטיחו לשר הביטחון רוטציה או אולי אפילו ראשות ממשלה לחצי קדנציה במתכונת בנט. משחקי כבוד לא יוסיפו לו. מהשטיח האדום כולם זוכרים את המשפט שאמר ביידן לנתניהו בחיוך. אף אחד לא יזכור מה אמר לפיד.

הניסיון להשתלט ולנהל לגמרי את ביקורו של ביידן, מוציא את ראש הממשלה שהוא גם שר החוץ, קצת קטנוני ובעיקר רודף כבוד. ראש ממשלה שאכפת לו מעם ישראל, צריך להיות קצת פחות רגיש לכבוד שלו ולקמפיין הבחירות שלו, כשנשיא ארה"ב מגיע לכאן לביקור אחת לכמה שנים.

הניסיון לנצל את הביקור למטרות פוליטית ולנכס אותו ליאיר לפיד היה מיותר. הרי לראש הממשלה יש זמן עם הנשיא, יש עוד אירועים. מי שרוצה להיות מנהיג, צריך לדעת איך עושים את זה נכון. ולמי שקופצות לראש המלים נתניהו וכבוד, זה הזמן לנוח. גם לנתניהו לא חסר בעניין הכבוד, אבל לפיד הוא זה שהבטיח לעשות את זה אחרת. לשנות. להיות אחר. לפזר חיוכים ולהיראות 'סחבק' זה טוב ויפה, אבל לרמוס את השותף העיקרי שלך לדרך ולנסות להקטין את נשיא המדינה, מעיד על יהירות, לא על פוליטיקה חדשה ונקייה.